זה לקח כמה סקיצות, עד שהגעתי למה שבאמת דמיינתי – שתי דמויות עץ, זכר ונקבה מחובקים ומחוברים לעצמם ולאדמה.
לא חיפשתי “סקסיות” בפסל. להיפך חיפשתי עוצמה רגשית אינדיבידואלית שמתבטאת בתשוקה, כעס, אהבה, פחד וחמלה.
במשך חודשיים דמיינתי לעצמי את הרגע בו אני עומד מתחת למייצג ומדמיין את הרגשות של אנשים כאשר הם מביטים בו.
זהו סיפור על נקודה בזמן של בנית פסל, המצאת טכניקה ייחודית של בנייה ופיסול שהמצאנו על מנת ליצור צורה של זרימה חלקה וטבעית בעץ.
אך יותר מהכל, זהו סיפור על נקודה בזמן בה הבנתי שאני עושה משהו מאוד מיוחד ושונה.
דבר שגרם לי להיבהל.
10-12 ימים עבדנו פיזית על הפסל, מתוכם כשמונה ימים שהוא שוכב על הקרקע בקיבוץ אייל ושלושה בשטח הפלאיה אחרי שהפסל עומד.
10 חודשים של תכנונים, ארגונים וסידורים התרכזו לערב אחד, יחיד ומיוחד – יום לפני פתיחת שערי המידברן:
אחר הצהריים מגיעות ואיתן שרון. קיבלתי משרון את החיבוק שהייתי צריך והוא שאל לכמה זמן אני צריך את במת ההרמה. במת ההרמה היא דבר קריטי, שבלעדיו לא יכולנו לעבוד.
אני ושרון יצאנו לסיבוב סביב המיצב, בשלב זה ידעתי שנותרה עבודה רבה אך כשיצאתי מאזור הבניה, הצלחתי להבחין בקיומן של שתי דמויות.
הלב שלהם התחיל לפעום.
אמנם הידיים עדיין לא בפרופורציה, הראשים לא מחופים הגב חשוף לחלוטין ואין תאורה, אך יש משהו – רגע קסום שבו הבנתי שקורה משהו בין הזוג לאדמה.
חישוב זריז גרם לי להבין שאנו זקוקים לעוד כ-6 שעות על מנת ולסיים את המיצב.
עם רדת החשכה התוכניות, הסקיצות והשרטוטים כבר לא שינו דבר.
הרגע המיוחד הזה שהצלחנו לתפוס, רק הוא נותר.
תום ואייל עבדו על יד ימין של הגבר בזמן שערן ושי עבדו על השורשים בצד השני.
מצב החומר לעבודה כבר לא נראה כל כך מבטיח אז הלכתי לחפש שאריות אצל השכנים.
במיצב “ים – יבשה” קיבלתי אהבה והרבה דיקטים שסגרו לי את הפינה.
באותו רגע היה קסם באוויר, תום ואיל עבדו במרץ בגובה ואני רצתי הלוך וחזור בינהם, בין שי וערן ובין נקודות צפייה טובות.
באותו הרגע לא הייתי צריך לדבר יותר מדי, בתנועות ידיים וכמה מילים בודדות תום הבין אותי וצורת היד הייתה ברורה לכולנו.
על הגב כבר חשבנו לוותר, אבל בזכות הדיקטים של מיצב “הגל” היה לנו די חומר לעבודה.
לקראת סוף תהליך העבודה, השארנו מעט ציוד בשטח. אורטל הכינה לנו ארוחת ערב, מקלובה טעימה ובייתית שנתנה לנו לעצור רגע ולנשום.
הרגע המיוחד הזה, בו אנחנו יושבים מתחת למאות חלומות שמתנקזים לגוף אחד שבנוי משתי דמויות שלא יכולים להפרד. גם אם לרגעים מסוימים ובחלקים מסוימים יש ניתוק ואי הבנות אבל השורש הוא אחד.
השורשים היו מחוברים לאדמה והצמיחה משותפת.
ככה זה באהבה.
ששת שעות העבודה שחישבתי שעוד נותרו, עברו ממזמן. זהו זה, הפסל כבר מחובר לאדמה.
ואני מחובר לפסל.
ויש לחץ.
ויש אלף סימני שאלה מעל הראש ובלנדר בתוך הבטן, אבל אני מחויב לפסל כבר.
ובמקום מסויים גם הוא אליי.
לא מחויבות כזו שמעיקה.
אלה מחויבות של חיבור.
של אהבה עזה.
של רצון להצליח ביחד. אני והפסל וכל הצוות. לתת את המתנה הזו לפלאיה.
הלב התחיל להשתולל שראיתי את מיול ההפקה באופק, שהגיע עם בשורה כי בשל עבודות בשטח, עוד אין אישור לאירוע, וב-4 בבוקר, אסור שישאר בשטח כלום.
זהו. אנחנו בישרות האחרונה, נשארו לנו שעתיים והקסם בשיאו.
כל דיקט זה הדיקט האחרון כל הבעות הפנים ישאר ככה לכל אורך חייהם. אני לא יודע האם מלית ברירה, או אולי מתוך הלחץ, אבל הרגשתי שאנחנו על זה.
זהו, אנחנו משלימים את המשימה.
יכלנו לדעתי לעבוד על הפסל הזה עוד שנה שלמה. אבל זהו.
הגענו לקראת שעת השין ועכשיו זה קורה.
מה שצריך לצאת מזה קורה ממש עכשיו.
הרגשתי שחובת ההוכחה עלי, המון בפני תום שמאמין בי כבר שנים, בפני נועם שהלך איתי למרות כל המכשולים בדרך, לאיתן, זוהר ולניר שנתנו לנו מרחב יצירה מדהים (פלאיה).
לקהילה המדהימה שלנו שרק רוצה לייצור את הדבר הבא, והכי הרבה להוכיח לעצמי שאם בני אדם הגיעו לירח אני מסוגל להכל!
אני וכל העוסקים במלכה – נועם, תום ואורי, סרג’, ערן, שי, אייל, שני, אייל, דורון, סיון, אורטל וסליחה עם שכחתי מישהו.
* צילום: מיקי שאודר