עבור אלפי אנשים מידברן הוא תצריף גאומטרי אסימטרי של מעגלים.
עיר, קהילה, חברים, פריצות דרך, סיפוק, אמנות, יצירה, אהבות, חוויות ועוד מליון מעגלים…
בגאומטריה כמו בגאומטריה, קיימים מעגלים סמויים שלרוב אין באמת גישה אליהם.
כבר המון זמן אני רוצה להראות מעגל אחד ספציפי שרובכם הגדול לא מכיר.
זו השנה השלישית למערכת היחסים שלנו עם משטרת ישראל ובפרט המרחב הדרומי.
זה מעגל מרתק ואחד השיעורים הכי מדהימים שחוויתי בחיי.
לפני שאסביר את המעגל הזה אודה שגדלתי בסביבה נורמטיבית לחלוטין, מלאה בתבניות, דיפולטיבית עד כמה שאפשר וכמו חלק ניכר מהחברה למדתי על המשטרה דרך צפיה מרחוק בעיקר.
ב-2001, בפעם הראשונה שהשתתפתי בברנינג מן חוויתי סוג של הלם, לא אשייך אותו לכלום, פשוט סוג של הלם, רק בשנה השניה בשנת 2002 עברתי את החוויה הטרנספורמטיבית שמדברים עליה המון.
הסיפור שאני עומד לספר לכם אמיתי לחלוטין ובאותה נשימה הוא פרשנות אישית שלי מתוך התבוננות והשתתפות בתהליכי מערכת יחסים עשירה, מאכזבת, בונה, מרתקת ומעוררת השראה אבל בעיקר מלאה באמונה.
בפעם הראשונה שניגשנו לתכנן ולהקים את העיר הזמנית בנגב פגשנו משטרה קשוחה, תבניתית ולא גמישה שמייצגת את גישת טייק איט אור ליב איט.
עברנו משוכות לא פשוטות, נדרשנו לתנאי רישוי בלתי הגיוניים, ננזפנו, נשפטנו וחווינו יחס לא סביר.
ההתעקשות שלנו לשיח תרבותי ומקצועי הבשילה אט אט ובשנה שעברה נפגשנו עם אותה משטרה על ספסלי בית המשפט בו כולנו הספדנו וניצחנו.
בתוך המעגל הגדול הזה פגשנו מעגלים נוספים – בני אדם המחזיקים במפתחות של אחריות שתלויים בספר החוקים והנהלים – ומצאנו עצמנו מבקשים מהם להחריג ולשנות את דפוס החשיבה שלהם, להגמיש את מחשבותיהם והרגליהם.
לחלק מאותם קציני משטרה היה ברק בעניים ולחלק פשוט לא.
במהלך שלוש השנים למדנו להכיר לא מעט בעלי תפקידים שהחזון שלנו מעניין אותם, שיש בהם אמונה שצריך קצת לגרד ועם בודדים מצאנו אף את אותו תדר שיח שאנחנו מכירים מהבית.
תהליך הרישוי השנה היה פורץ דרך, אחרי שלוש שנים של עבודה משותפת ואחרי חובת ההוכחה שרבצה עלינו אני גאה לומר שאסימונים נפלו בשני הצדדים.
בפגישת ‘אישור תכניות’, שנערכת לפני כל אירוע, עומד קצין המבצעים של תחנת דימונה ומעביר מצגת על “פסטיבל האיש הבוער” (ככה הם קוראים לנו).
המצגת ארוכה, אבל מרתקת.
היא מרתקת אותי כי היא צרובה במושגים ברנריים שלקוחים בשפת האם של קהילת מידברן – הקצין מציג את האירוע ומשתמש במילים כמו “פלאיה”, “סלון”, “גייט”, “גריטרס”, “עשרת העקרונות” וכשאנחנו מגיעים לדבר על סדר ציבורי מגדיל לעשות מפקד תחנת משטרת דימונה שאמון על האירוע ומצהיר: “הנוודים שומרים על הסדר הציבורי בעיר”, השוטרים יאבטחו את ההיקף ובשת”פ מלא עם מארגני האירוע.
אני זוכר שבאותו רגע אני מביט לימיני ומחייך חיוך ענק לגיורא (האחראי על מחלקת קשרים אסטרטגיים) ודרך העניים של שנינו אנחנו מבינים שזהו, הם מתחילים להבין סוף סוף שמה שאנחנו עושים כאן שונה מכל פרויקט אחר אותו הם מנחים ולוקחים אחריות.
אני מתבקש לסקור את האירוע ובפרט את סידורי מערך הרפואה שלנו בתוך העיר הזמנית מול מפקד מרחב דרום של מד”א שנכח אף הוא בפגישה ובסוף דבריי מביט בפליאה ואומר “אין לי מה לומר, אם תעמדו במה שאתם מציגים אני מסיר בפניכם את הכובע”.
למי שתהה, עמדנו.
וכך פסענו בתהליך הרישוי עקב לצד אגודל רק שהפעם אנו משלבים ידיים עם קציני המשטרה, בוחנים איתם סוגיות, חושבים יחד כשכל שעומד לנגד ענינו הוא שלום הציבור ומבחינתי שלום המשפחה.
התהליך סבוך, מורכב ולעיתים אניית האם שלנו עולה על שרטונים אבל מחולצת מהם בתקשורת בריאה.
ביום שלישי, יום הרישוי, שהוא באופן אירוני יום ההולדת שלי שאותו אני “חוגג” בצורה מיוחדת, הכל זורם יחסית חלק, למעט כמה בעיות מול כיבוי והצלה.
בערב אנו מתבשרים כי סגן מפקד המרחב מגיע לביקור התרשמות והאמת היא שאנחנו לא נערכים לזה באופן מיוחד…הוא מגיע ואנו מסתגרים במכולת החפ”ק הקטנטנה וסוקרים בפניו את העיר.
באותה שעה, כמתוכנן, מתרכזים בסלון מאות אנשים שהם כל מתנדבי האירוע שנמצאים בשטח, ובשעה 20:30 אני פונה לסממ”ר ואומר לו שיש לי מאות מתנדבים שאני רוצה לדבר איתם.
הוא מברך אותי לשלם ואני רץ, משאיר אותו עם גיורא שיותר מאוחר מספר לי שמילותיו האחרונות של הסממ”ר היו “אני יוצא מכאן שגריר שלכם”.
ואני? אני רק מודה על אחלה מתנת יום הולדת.
יום רביעי 08:44, אנחנו מקבלים אור ירוק מקצין המשטרה לפתוח את שערי העיר, אנחנו יורדים לגייט כנהוג במסורת, מביטים בפקק המשתרך לאורך שלטי סיפור הדרך ואני נותן את האות בקשר:
“מידברן 2016 פתוחה, בהצלחה לכולנו”.
התור הכי ארוך שנמדד היה 3.5 שעות, הודות לצוות הגייט שעשה עבודת הכנה מדהימה.
הכל מתקתק, מתפקד ומרגיש לכולנו בשליטה.
את סדר הפעולות שעשיתי כשמידברן 2016 הסתיים (אחרי טלפון לבנים שלי) לא אשכח.
מיד צלצלתי למפקד תחנת דימונה והודתי לו באופן הכי אישי שניתן על שותפות ופריצת הדרך, הוא מנגד לא הפסיק להחמיא לנו כקהילה אחראית, כארגון מסודר וסדור, בתום שיחת הטלפון רצתי אל מפקד האירוע בשטח, הסרתי מצווארי את משולש האברא-כדברא שענדנו כל מתנדבי העיר והגשתי לו אותו.
אסור לקציני משטרה לקבל מתנות, אבל הוא לא היסס ועטף בידו את המשולש.
אני בטוח שזו רק תחילתה של דרך משותפת ופוריה שלנו. של כולנו.
מידברן הוא גאומטריה א-סימטרית של מעגלים, זה היה אחד מהמעגלים שאני חוויתי, זו תוצאה של עבודה מאוד מאומצת עם המון חשיבה של המון אנשים שמלווים את המאמץ הזה מעל שלוש שנים, חברים שהיום אולי פחות מעורבים אבל לכולם מגיע חיבוק ענק וחיוך גדול.
אני קורא לאחרונה המון זעם כלפי המשטרה ומבלי להיכנס לפרטים או לצדקנות אני רק יכול לומר שמידברן הוא הוכחה לכך שאפשר אחרת, עם סבלנות וויתורים שלפעמים נראים כואבים, את המעגלים שלנו לא מצייר אדם אחד, את המעגלים שלנו מציירים כולנו במאמץ קהילתי משותף, באחריות קולקטיבית.
המעגלים שלנו הם נבטים של הקשבה ותקשורת מפוקחת, הם נטולי אגו וצבועים בגוונים של השתתפות.
חברה טובה סיפרה לי השבוע שכשהסתובבה בנוואדה הבחינה בהמון משתתפים שניגשים לשוטרים ומביעים את הערכתם : “thank you for keeping us safe”, ובאותה נשימה צחקקה ואמרה לי “כאן זה לא יקרה”.
אז כאן זה כן יקרה, כאן זה יתאפשר, זה כבר מתאפשר.