הגרעין המקורי של 4play הורכב מחבורה שחברה לה יחדיו במידברן 2015, או יותר נכון בהכנות ובימי היצירה שהיו לקמפ הקודם בו הכרנו והתכנסה יחד לבנות מחנה חדש.
אנשים שונים מאוד, מרקעים וגילאים שונים, עם דבר אחד בסיסי משותף – הרצון לבנות משהו ביחד.
משהו חדש, משותף, שיגע באנשים.
רצינו וביקשנו למצוא משהו שתהיה לו ובו משמעות, תוכן, עומק, שלא רק נראה טוב או שיש לו רעיון מדליק, אלא שאנשים יעברו בו דרך מסויימת, מסע אל עצמם.
במהלך שלב הרעיונות, ולאחר מכן בשלב ההכנות, היו שני עקרונות שהיו נר לרגלנו – ביטוי עצמי רדיקלי והשתתפות.
שאפנו כי כל אחד יוכל לתת את רעיונותיו ולתרום מעצמו לתוך הדבר הגדול הזה, שיהיה המחנה של כולנו. ההשתתפות והעשייה היו חשובים בעינינו הרבה בגלל הערך המוסף שיש בהם, הרי אנו הכרנו והתגבשנו בזמן העשייה שנה שעברה, וכשאתה עובד על משהו שהוא חלק ממך, אתה מחובר אליו יותר.
העברנו זמן רב בדיבורים, ובעיצוב הקונספט, כאשר לכל אחד יש את דעותיו ורעיונותיו שלאו דווקא מסתדרים עם רעיונות האחר, אך בסופו של דבר הגענו לעמק השווה והתחלנו לעבוד…
וכך קם מחנה ה-4PlaY – משחק מקדים לפתיחת הלב, שהזמין את תושבי הפלאייה להיכנס למסע חוויתי הבנוי מארבעה מתחמים:
מתחם הראש – מיינד – ששיחק בכל הנוגע לאיך אתה רואה את העולם, ואת עצמך…
מתחם הגוף – שביקש להנות ולשחק עם הגוף
מתחם הרגש שקירב אותך לאחרים מכאן לעצמך,
ומתחם הלב בו היו סדנאות.
הרבה רעיונות מייצרים הרבה עבודה ומכאן הרבה ימי יצירה, הגרעין המקורי שהחל את המסע גדל והביא אליו עוד ועוד אנשים חדשים, הרבה מהם “בתולים”.
במשך כחצי שנה אנשים באו כמעט כל שבת לימי יצירה… שזרו, צבעו, קדחו, חתכו, קיפלו, הדביקו, תפרו… לא תמיד בידיעה מה הם עושים או מה התמונה הגדולה, כי הרי המסע אותו תכננו היה מחולק לחלקים חלקים… ועל הדרך הכירו, דיברו, חייכו, צחקו, אכלו ונהנו.
היה מדהים לראות איך “רוח” המידברן נכנסת לאט לאט לתוך נשמתם של החברים החדשים, איך הם באים, נותנים מעצמם ומבינים את משמעות המילים “אבראכדברא” – אברא את שאדבר.
הידיים פועלות ויוצרות את הרעיונות.
ומריק, אין כלום, נוצר דבר חדש. קסם. ומעבר להכל – נוצרה משפחה.
זה לא שלא היו משברים, קטנים או גדולים בדרך.
לבנות דבר כל כך גדול המצריך כל כך הרבה לוגיסטיקה, תכנון ועבודה בשטח, זה לא דבר פשוט.
כמה שניסינו, בעיקר לקראת הסוף, עומס גדול נפל על מעטים, נראה שהגענו לישורת האחרונה בלי הרבה כוחות, ואז היינו צריכים לתת עוד פוש, בתנאי מדבר לא פשוטים כלל.
להרבה מאיתנו הדרך בכלל וההקמה בפרט לא היתה פשוטה, היו רגעי משבר, כמו גם רגעי הקלה.
באופן אישי עברתי התמוטטות פיזית ונפשית בעקבות ההקמה של המחנה.
החום, הלחץ וחוסר השינה עשו את שלהם.
ראיתי מחנות אחרים, גדולים, מרהיבים, יפים, ואנחנו… מי אנחנו? ההתעסקות וההקמה של כל כך הרבה דברים ופרטים קטנים, גרמה לי לפקפק בעשייה ובכל הקונספט שלנו.
ואז הפידבקים מהקהילה החלו לזרום.
אלו שעברו את המסע לא הפסיקו להודות, לכתוב, לדבר ולחבק. “אנשים עפים על זה” זה מה שסיפרו לי. כשנכנסתי למבוך שלנו, קראתי פידבקים מאנשים שהודו ושמחו ופירגנו, והבנתי שעשינו משהו מופלא.
בתוך העשיה ורעיון ההשתתפות, היכולת לשיתוף של האנשים שנכנסים למסע היה חלק אינטגרלי מהמחשבה והעיצוב של המבוך.
היו המון מקומות בהם נתנו אפשרות לכתוב, לשתף וכן הלאה, מתוך הראייה כי אנשים והחוויה שלהם הם חלק אינטגרלי מהחוויה הגדולה יותר, שכל אחד מאיתנו עובר.
כשאתה נמצא מול קיר הסודות, לוקח פתק, קורא ומחזיר, אתה מבין שאתה לא לבד, ולכולנו מחשבות קשות, רגעים של בלבול וחוסר אמונה בדרך, במיוחד ריגשו אותי מחוות קטנות – אנשים שענו אחד לשני בדברי אהדה וחמלה.
כשעמדתי מול הקיר הזה, וקראתי כמה דברים, הרגשתי חזקה מאי פעם. הבנתי שאני בבית. במקום הכי קסום ובטוח בעולם.
רצינו לתת אהבה לפלאיה, רצינו לשתף, החוזקה שלנו באה מתוך החיבור שנוצר בנינו, חיבור שרצינו להעביר הלאה.
ונראה כי הפלאיה, בדרכה, הבינה, הכילה ונתנה לנו אהבה בחזרה.
צילום: אילנית תורג׳מן