אז איך היה? // רקפת בר סלע

אין לי כל כך מילים מאז שחזרתי.
ז”א יש לי.
הרבה.
הן רק מתערבבות ביחד למקשה אחת. מה שמקשה עלי להבין מה אני מרגישה מאז.
אז אני מנסה לזכור את הרגעים מהמידברן עצמו.
לסנן את כל מה שקורה מאז.
ולהתרכז בהרגשה.
הרגשה.
ההרגשה הגופנית שהיתה לי במידברן.
איזו תחושה ואיפה בגוף היא הופיעה.
כי אם אזקק את כל המילים כולן לאחת, המידברן בשבילי היה השנה בסימן חיות.
חיות.
לחיות.
לחוות.
לצאת מהפחד המשתק** שלפעמים מופיע בנתיב חיי.
ופשוט להיות.
לנשום את כל הרגעים ביחד ולדעת שאני מפסידה הרבה מהם.
לשחרר את הרצון של
להבין.
לדייק בעצמי.
להיות בהכל.
רק להסתכל על כל רגע.
ולדעת שהוא מדוייק עבורי.
שזה מה שאני צריכה לעבור.
את הקושי של הלבד.
את הכיף של הביחד.
את הקושי של הביחד.
את הכיף של הלבד.
רגעים רגעים נשזרים להם בגופי.
ואני מרגישה כל אחד מהם.
יודעת בדיוק היכן הם ממוקמים לי בגוף.

יודעת בדיוק איפה הם יהיו 50 שנה מעכשיו, שאני אזכר במידברן הראשון שלי:
איזו תחושה תעלה כשאני אזכר בבוקר הראשון של ההקמות וההתייבשות שהגיעה איתו.
את הנסיעה הראשונה הביתה והאפשרות שלא אחזור.
את הטיפול באנשים שלא הייתי פוגשת אחרת.
את התחושה בלהגיע לעיר ביום שני בערב ולראות ולהבין איך היא שונה כל כך מיום שבת.
את הפעם הראשונה שראיתי את הנעליים שלנו מסתובבות ומאירות את הפלאיה בחושך המוחלט.
כשאני מסתכלת סביב וסופגת את הקולות ואת האנשים המחייכים בפעם הראשונה.
כשאני מסתובבת עם מישהו שלא הכרתי בעבר ערב שלם ולומדת יותר על החיים מאשר שלמדתי בכל השנה הזו.
כשאני רוצה להסתובב ביחד אבל מוצאת את עצמי לבד.
שאני רוצה להיות לבד אבל מוקפת בכל האנשים הללו.
את התחושה שאני לא לבד.
כשאני לומדת שיש א.נשים שיפתיעו אותך ויתפשטו איתך רק כדי שלא תרגישי לא בנוח או מוזרה אבל יתנו לי להבין שאין דבר יותר טוב מאשר להרגיש לא בנוח או מוזרה.
שאין דבר כזה אין דבר כזה.
תמונת הסיום שצילמנו ליד הבריכה
ואת האושר האין סופי. והקושי. והכל.

היו הרבה רגעים במידברן הזה.
את רובם אני זוכרת.
ואת כולם אני נוצרת.

** “אל לי לפחוד.
הפחד הוא קוטל הבינה.
הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט.
אעמוד בפני פחדי.
אניח לו לחלוף סביבי ובעדי.
וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו.
במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר.
רק אני אוותר.”

אחרי המידברן שתי השורות האחרונות שונו אצלי בלב:
“במקום שהפלאיה היתה, לא יהיה דבר,
רק אני אוותר”

צילום: גל מלמד