כולם מיהרו לראות איך האיש עולה באש אבל היא עדיין לא מוכנה. שישרף האיש. היא אומרת לעצמה. עדיין לא הצליחה לשוות לעצמה את המראה הנכון לטקס השריפה.
המחנה, שעד לפני רגע עוד היה מלא באנשים, בקולות, בקריאות לחיים צורמות, בהשקת פחיות בירה לא מאוד קרות, בצחקוקים של שיכורים, היה עכשיו רק מלא אבק.
אבק.
אבק על נעלי הפלדיום השחורות שלה שנראות עכשיו כל כך לבנות. אבק בתוך הגרביים ובין האצבעות של הרגלים. אבק שחודר דרך הנקבוביות של העור ומשווה לו מראה חיוור למרות שכל כך התאמצה להראות שזופה. אבק שצורב לה בעיניים. אבק שהיא יכולה להריח בתוך הנחיריים. אבק שיש לו טעם בשפתיים. אבק שהפך לחלק בלתי נפרד ממנה. ממי שהיא כאן. ממי שהיא רוצה להיות כאן. רק בלי האבק.
היא מנסה להתנקות קצת, למרות שהיא יודעת שמדובר בקרב אבוד. מעבירה מגבון לאורך זרועות הידיים. בין השדיים. דרך הקפלים של הצוואר. לאורך הפנים. על החלק התחתון של הגוף כבר מזמן ויתרה. היא בוחנת בסקרנות של מדענית איך המגבונים הבוהקים מלובן משנים את צבעם לחום שוקולד כמו בהנף מכחול. אבל לא מצליחה בשום אופן להרגיש נקייה.
עכשיו צריך להתלבש. כלומר להתפשט. לאמץ מראה קולי. בלתי מתאמץ. בוהמייני. רדיקלי. שיעורר השתאות. שימשוך מבטים. מראה שאף אחד עוד לא ראה כאן. שהוא רק שלה. הכי קל בערום. אבל היא לא תסתובב כאן בערום. אולי יש פה אנשים שהיא מכירה. בעצם היא אף פעם לא מתפשטת. גם במקומות שהיא לא מכירה. וחוץ מזה כולם כאן ערומים. זה המראה הכי בנאלי. היא לובשת חצאית טוטו שחורה, קצרה מלפנים וארוכה מאחור שמשווה לה מראה של טווס שאבדו לו הצבעים, חזיית בגד ים מעור שחור שמצאה פעם בשוק הפשפשים, קושרת על המצח שרשרת נוצות ארוכה ומכסה את הכל במעיל פרווה סינטטית לבנה שמגיע עד לרצפה.
היא מדמיינת איך היא נראית כי אין במחנה אף מראה. היא נראית בדיוק כמו כולם כאן. וואנאבי מגניבה אבל הכי לא מיוחדת. סתם תל אביבית צפונבונית שהתחפשה לרקדנית בטן שהתחפשה לאינדיאנית פוגשת דב קוטב. לא נורא. זה מספק אותה. כי מה היא באמת רוצה אם לא להיות כמו כולם.
היא יוצאת מהמחנה ושומעת את קולות הציפיה. עשרות אלפי אנשים ניצבים במעגל ענק מול פסל העץ של האיש הבוער שעדיין לא הובער. דמות ענק שמתנשאת לגובה של 30 מטר. רגליה מפוסקות וידיה פרוסות לצדדים בתחינה.
היא מתחילה ללכת לקראתו בצעדים כבדים. רגליה רוקעות על אדמת המדבר הקשה וצעדיה מהדהדים. החושך הכבד של המדבר עוטף אותה והיא יודעת שהדרך מאוד ארוכה. היא לא יודעת איך תמצא את כל החבורה. אין כאן בכלל קליטה. הטלפון שלה אליו היא מחוברת כל שעות היממה זרוק כבר יומיים באיזה תיק מאובק בתוך האוהל, דומם ושומם. לא מהבהב. לא מוסר או מקבל שום הודעה. היא היתה צריכה ללכת איתם, היא אומרת לעצמה. למה בעצם כך כך התעכבה?
בעולם המקביל שממנו הגיעה לכאן אנשים עכשיו חוזרים מהעבודה. עומדים בפקקים. נכנסים למקום שהם קוראים לו הבית שם חם להם ונעים. עושים מקלחת. מכינים חביתה. בוהים בטלויזיה. שולחים סמס בקבוצה. בודקים מי הראשון שיחזיר להם אהבה. לפעמים הם מחפשים איזו מהות. לפעמים מנקרת במוחם שאלה. אבל רוב הזמן הם עושים כלום. מרגישים כלום. שמחים רק כשהם מוצאים חניה.
באמצע הדרך היא מבחינה באיש קטן. עגול וכחול. יושב בתוך שלולית אדומה. היא מתקרבת אליו בזהירות. תוהה אם היא הוזה. הוא יושב לו בשקט בישיבה מזרחית, עיניו עצומות, אבל אז פוקח עין שמאל ואומר בכעס:
“הי, את, תזוזי. את מסתירה”.
“סליחה. לא התכוונתי”. היא זזה ומתנצלת. מסתובבת כדי הבין מה היא בדיוק מסתירה, אבל לא רואה שום דבר חוץ מכמה אורות צבעוניים מנצנצים במרחקים.
“הכוונה לא חשובה. המעשים הם שקובעים”. הוא אומר, כאילו לעצמו. “אבל אם כבר הגעת אז שבי. תתכבדי”.
“תודה”, היא אומרת ומתיישבת על המעיל הלבן שלעולם לא יהיה שוב לבן. היא דווקא רוצה להתכבד אבל אין במה.
“נעים מאוד” היא אומרת כדי לשבור את השתיקה.
“אני יערה. ומי אתה?”
“אני האיש הבוער”. הוא אומר.
לא. אתה לא. היא חושבת. אבל לא אומרת. עוד איש הזוי בטריפ טוב או רע.
“טוב, תשמע, אני חייבת ללכת”
“אין בעיה”, הוא אומר, אני לא נעלב. אני מבין שאת עדיין לא מוכנה.
היא קמה והולכת. מנסה להרגיש מה היא מרגישה. הרי הגיעה לכאן רק כדי להרגיש. משהו. התלהבות. התפעלות. שייכות. חלק מקהילה. אז איך זה ששוב מצאה את עצמה מסתובבת לבדה. להרגיש. משהו קטן. רשרוש קטן בלב. לא חשוב של מה. התרגשות. פחד. בעירה. להרגיש איך משהו בתוכה פועם בעוצמה.
אבל בינתיים היא לא מצליחה להרגיש שום דבר מלבד את הקור הנורא. ואולי קצת קנאה. כולם פה חיים בסרט מקס הלוחם בדרכים מגיע למאדים. למה היא תמיד כל כך ריקנית. כל כך אדישה.
חולפת על פני חבורת רובוטים רכובים על אופניים זוהרים, מכשפה יפיפיה דוהרת על מטאטא עשוי עשרות עכברושים חותכת אותה מימין, וכמעט נדרסת ע”י תמנון בעל שמונה זרועות שיורק לעברה אש קרה. היא מתרחקת מההמולה ועוברת מתחת לליצן עירום שהולך על חבל דק שלושה מטר מעליה. הוא מנופף לה לשלום בהתלהבות עם הבולבול שלו שאליו קשורים סרטים צבעוניים. היא מנופפת לו בחזרה. אבל הוא לא מסתכל. מבטו נעוץ קדימה לתוך החשכה.
בהמשך היא מתחבקת עם שני תנינים סיאמים ירוקים שמתעקשים על חיבוק ארוך במיוחד, מקבלת מארנב כתום שלוק של וודקה בטעם גזר, חוצה חבורה של מאה אנשים ערומים רוקדים בתוך חישוקים מוארים, ומבינה שאפילו עוד לא עברה חצי דרך.
היא נורא צמאה.
נעצרת ליד תור ארוך שמשתרך מול דוכן מאולתר. בטח מחלקים פה שתיה היא אומרת לעצמה. כשהיא מגיעה לראש התור שני שרירנים דחוסים בתוך טייץ מעור שחור תופסים אותה בארבע ידיים ושואלים אותה: את מוכנה? היא מהנהנת שכן למרות שהיא לא בטוחה. הם מטביעים לה את הראש בתוך דלי של מי קרח, וסופרים בקולי קולות: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, ואז כשהיא כבר כמעט לא יכולה להפסיק לנשום הם מעלים לה את הראש, אחד דופק לה סתירה מצלצלת והשני מרוקן לה לתוך הגרון משקה חריף ולא מזוהה. היא כמעט נחנקת. לא בדיוק לזה התכוונה כשרצתה להרוות את הצמא. אבל ההלם מעורר אותה. מבעיר בה איזו תחושה. אולי יש לה עוד תקוה.
היא ממשיכה ללכת. הקהל המעגל כבר מתחמם. התופים כבר רועמים. פעם ראשונה שהיא מבינה איך נשמעת התרגשות. ואז היא מבחינה בשוטר. הוא נשען על הניידת שלו, חוסם לה את הדרך. כובע שחור, זרועות ענקיות משולבות על החזה וסיגריה בפה. היא מתקרבת אליו בחשש:
“שם:” הוא אמר בתקיפות:
“יערה” היא עונה מבוישת.
“כתובת: “
היא שולחת לו מבט מבולבל. “ישראל?” היא עונה.
“כתובת:” הוא חוזר ונוהם
היא מתעשטת :” 07:30 על Frick show”
זו בטח התשובה הכי מוזרה שאי פעם נתנה לשוטר כששאל אותה מה הכתובת שלה.
התשובה מספקת אותו והוא עובר הלאה:
“שם המחנה:”
“Naked Heart” – היא עונה, כבר מבינה את השפה.
“ראיתי אותך מטפטפת מים על האדמה.” הוא גוער בה. “זה אסור בתכלית האיסור כאן. אל תשאיר עקבות הוא אחד מעשרת הדיברות.
לא טפטפתי בכוונה” היא עונה. “פשוט טבלו לי את הראש בתוך דלי של מי קרח והשיער שלי נרטב.
“היית צריכה לחשוב על זה קודם” הוא אומר. אנשים כאן לא עוצרים לחשוב אפילו לשניה.
“את תחת השפעת סמים?” הוא שואל,
“לא”. היא עונה בנחרצות.
“דווקא חבל”. הוא אומר באדישות. ולוקח עוד שאיפה מהסיגריה.
“אז למה את לא מחייכת?”
“גם זה אסור לפי עשרת הדיברות?” היא שואלת בפליאה,
“זה לא אסור אבל עדיף לחייך” הוא עונה. “לפי החוק צריך להיות ידידותי לאנשים שאתה פוגש ואיך אנשים ידעו שאת ידידותית אם את לא מחייכת? תחייכי. קודם כל זה בחינם. כמו כל שאר הדברים כאן.
“ואז החיים יחייכו אלי בחזרה?” היא שואלת בציניות שהיא מנסה להסתיר,
“את מתלוצצת, נכון?” הוא אומר בשיא הרצינות. על החיים אני לא אחראי אבל על האנשים כאן כן. ואם תחייכי הם בטח יחייכו אליך יותר בחזרה”
“טוב תודה”, היא אומרת. “אני אנסה. אפשר ללכת?”
“לא”. הוא אומר בכעס. “קודם חיוך גדול בבקשה”.
הוא מוציא מהכיס מצלמת פולרואיד עם אזניים של שפן והיא מחייכת אליו חיוך גדול ומלאכותי.
הוא מנופף בתמונה שיצאה ובוחן אותה באיטיות. “יש לך עוד דרך לעשות”, הוא אומר. “אבל לבינתיים זה בסדר. העיקר שאת מנסה. משוחררת”
היא מנסה להתרחק אבל סופת חול פתאום עולה מתוך הקרקע. הרוח מצליפה בפניה והחול נכנס לה לתוך העיניים. השוטר נעלם בתוך הניידת ומתרחק בשעטה שמעיפה לעברה עוד גלים עצומים של חול. היא קורסת על הרצפה ומתרגלת תנוחת עובר, כמו שקראה באיזה מדריך השרדות לבאי הפסטיבל. כשהסופה מתחילה לשקוע היא מתרוממת, ומגלה מולה תא טלפון. היא מחייכת. כשהיא נכנסת לתוכו היא מבחינה בטלפון חוגה שחור ישן, מהסוג שכבר מזמן לא קיים.
היא מרימה את האפרכסת הכבדה ומצמידה אותה לאוזן המאובקת שלה.
“הלו?” אומר לה קול מהעבר השני כאילו הרגע התעורר משינה עמוקה,
“הלו?” היא מרחיקה את האפרכסת מהאוזן, קצת לא מאמינה,
“שלום”, אומר לה הקול, בהקלה, “ברוכה הבאה”.
“תודה רבה” היא עונה, “ומי אתה?”
“אני? מה זאת אומרת מי אני? אני אלוהים”. הוא אומר “ומי את?”
“אני? אני סתם אחת”. במקרה עברתי פה בסביבה והיתה סופה אז נכנסתי”
“איזה כייף שבאת. אני נורא משועמם כאן הערב. כולם הלכו לראות את השריפה. יש לך אולי בקשה? או משאלה?”
“ואם יש לי, אז מה? אתה יכול להגשים לי אותה?”
“אני יכול לנסות”. הוא אומר, “את יודעת, מה שבאמת חשוב זו הכוונה”.
“אוקי, אז אתה יכול לנסות להסביר לי מה קורה כאן בכלל?”
“אה, זה דווקא ממש קשה. עזבי. זה סוג של בית משוגעים גדול כזה. רק בלי האחיות והאחים. אה. וכולם פה מאמינים באיזה שהוא סוג של אלוהים”
“בית משוגעים” היא אומרת בחיוך. “הגדרה לא רעה”
“ואת?” הוא שואל, “מאמינה באלוהים?”
“לא.” היא אומרת. “הכי לא מאמינה. אבל אולי אם עכשיו תעשה לי איזה נס. תבעיר איזה סנה…”
“סנה אני לא יכול להבעיר. אבל איש אני יכול. תכף תראי”
“אל תתחכם”. היא גוערת בקול. “אתה הורס הכל”
“טוב, את צודקת” הוא מסכים. “שמת לב שאנחנו מדברים בחרוזים?”
“ורק שתדעי שאנשים שמאמינים שאני יכול לחולל ניסים הם סתם מטומטמים.
זה נכון שאני יושב כאן למעלה. יש לי המון מסכים. אני רואה את כולם.
אבל האמת שמלמעלה כולם נראים לי כל כך מטופשים.
כולם עושים את אותם הדברים. כולם רוצים להיות כמו כולם. עדר כבשים.
תראי, אפילו לכאן, למקום שבו אתה אמור להיות הכי ייחודי בעולם הגיעו איזה מאה אלף אנשים.
ותנחשי מה?
“כולם אותו דבר”. היא אומרת.
“בדיוק”. הוא נאנח. כולם רוצים להיות אחרים. מיוחדים. למצוא את עצמם, להביע את עצמם. ובסוף הם רוקדים מול עגל הזהב כמו חבורת מטומטמים.
נמאס לי. אין לי כוח כבר להיות אלוהים.
בא לי להיות כוכב רוק. כמו דיוויד בואי. פגשתי אותו לפני יומיים. דווקא בחור נחמד. היה דווקא מתאים לפסטיבל הזה שלכם. יש לו מלא תחפושות. וגם עיניים בשני צבעים.
“פגשת את דיוויד בואי??” היא מתפרצת, “עכשיו אתה באמת אלוהים! איך הוא?”
“דווקא סבבה. בדיוק שתה קפה עם ג’ון לנון. סיפר לו איך עבד על כולם והגיע לכאן בהפתעה בלי שאף אחד יידע.
מחר הם יעשו כאן הופעה משותפת”.
“טוב. די. באמת. אתה צוחק עלי”.
“לא צוחק בכלל. את יודעת שהם הלחינו ביחד את fame? ולנון אפילו עשה לבואי קולות רקע. אני אשלח לך וידאו מההופעה. היא בטוח תהיה נדירה. תשלחי לי סמס. רושמת את המספר? רגע, קוראים לי. מתחילים לשרוף את האיש. אני מופע הפתיחה. תבואי לראות. אני הכי ימני בשורה”
היא שומעת טוווווו ארוך בצד השני של הקו.
מניחה את האפרכסת על כנה ויוצאת מהתא. הרוח בינתיים שכחה.
מישהו הדליק את האש בקצה הימני התחתון של האיש.
הקהל משתולל. עכשיו היא מבינה למה התלהבות באה מהמילה להבה.
היא לא מבינה למה אבל היא מרגישה ממש שמחה. פתאום עוצר לידה אוטובוס למרות שהיא לא בשום תחנה. היא עולה עליו ומבינה שהיא בתוך מסיבה. היא רוקדת כאילו מישהו מושך לה מלמעלה בחוטים, ומחייכת לאינדיאני שרוקד לידה. אולי הם היו פעם באותו שבט. באותה משפחה. הם מתחבקים חיבוק ארוך לפני שהיא יורדת בתחנה הבאה.