Quantcast
Channel: מידברן )'( Midburn » Languages »עברית
Viewing all 139 articles
Browse latest View live

קצרה הדרך להיות מורה דרך // ליה (ליאת) רוטנר

$
0
0

12605416_10207417899258479_1351048578857468083_o

את המסע שלי במידברן התחלתי לבד, עם הרבה סקרנות ופחד, עד שהבנתי שהדרך להיטמע בקהילה היא לא רק לישם את עקרונותיה – אלא למצוא את הדרך שלך להעביר אותם הלאה.

האריה, המכשפה והמידברנרות

קר. כן, היה קר במידברנרות. זה אחד המאפיינים שייזכרו יותר מכל. אבל מעבר לקיפאון ששרר כמו חומת שלג בלתי נראית, היה המידברנרות קסום עם הג’ונגל הזה שהוא הביא לנו – עם חיות הפרווה, האסקימוסים, החיילים לכאורה ורוזני האופל במעילים ארוכים, ששוטטו בחושך בין מדורה למדורה, עטויי פרוות וגלימות, מחובקים, צמודים זה לזה. מחפשים אחר אש… אחר הקאמפ הבא להתחמם בו.

הפעם הגעתי חמושה בשני אתגרים על כתפיי. האחד: פוביית הקור שלי, והשני: בתול ברן, שנחרד רק מהמחשבה שישתמש באותה כוס פלאיה במשך שלושה ימים. החשש הקל לגבי הקור הפך לחרדה של ממש כשחבריי מההקמות שלחו תמונות של מזון שקפא להם במשך הלילה, ושבבקשה מי שבא שיעיף את התחפושות מתא המטען של הרכב וימלא אותו בעצים למדורה.

“כל הדברים שאתה רואה פה – המחנות, המייצגים, העצים למדורה – זה אנשים הביאו, מעצמם, מכספם ועל חשבון זמנם הפרטי. הכל פה זו התארגנות של אנשים בקהילה,” הסברתי למי שאיתי. “האנשים שבאו הם אלה שיוצרים את האירוע. כלומר: אנחנו.”

כ”מחנכת” ברן שמתי לב שההתלהבות הפנימית שלי עולה. כלומר, להסביר את רוח הרעיונות האלו גורם לי לשמחה ולגאווה, הרבה יותר מכששמעתי עליהם לראשונה ממישהו אחר. בפיך, במילים שלך, הברן הופך לקסם אמיתי. ההסבר שאתה מעביר למישהו אחר, בתול, גורם לו לראות את המידברן בפעם הראשונה – דרכך, וזאת זכות גדולה לעשות זאת.

 

התחלתי מאפס

לי לא היה מנטור. גם את עשרת העקרונות והמדריך להישרדות קראתי בחופזה, כשקיבלתי את הכרטיס הראשון שלי למידברן. בעצם, הגעתי לאירוע במקרה, כמעט בטעות.

הגעתי לבדי, עם האוהל שלי והאוכל והכל. הייתי במחנה מפ”צ אך לא הכרתי איש, אז עשיתי כל מה שאמרו לי מבחינת ההתנדבות ואז הייתי ממשיכה בטיוליי העצמאיים. ראיתי נוודים ולא ידעתי שאלה הם נוודים, עברתי ליד השיטהול ולא הבנתי את הקטע שלהם, ביקרתי בפויקאמפ ולא הבאתי איתי צלחת, וכולי וכולי. רוב הזמן שלי במידברן היה בחזקת “…מה??” ו”אה, טוב..” כאלה, פעורי פה ופקוחי עיניים.  

ואז הסתיים המידברן, ואני נשארתי עם רעב גדול לקהילה. הבנתי שהעשייה החברתית שלי תתחיל ממני, כלומר, אם אני לא אתחיל ליזום וליצור דברים מעצמי – איש לא יציע או ידחף אותי לזה. וכך החלטתי לייסד מנהג של ארוחות שישי מסורתיות ברנריות אצלי על הגג. להפתעתי, זה נענה בהצלחה גדולה. הפכתי באופן רשמי מזו שלומדת את עשרת העקרונות לזו שמנחילה ומלמדת אותם לאחרים.

 

“מיני-מידברן”, מיני-מנטורים

אירועים כמו הקונטרה ברן ומידברנרות הם חלק מהתופעה הזו של אירועי ה”מיני-מידברן” – התארגנויות פרטיות של חברי קהילה, שהחליטו להרים אירוע ברן בסדר גודל מצומצם יחסית, כי למה לחכות עד למידברן הבא? (הרי זה כמו להיפרד מאהובה שטסה לחו”ל לשנה שלמה מבלי לזכות מדי פעם לדבר איתה בסקייפ) זו עוד דרך של הקהילה לחבר את החדשים לעשייה – בקונטרה ברן, למשל, הייתה מגמה לבסס את ההשתתפות על פועלם של ברנרים “חדשים”, בין היתר משום ש”הותיקים” ברובם נחים באותה התקופה בבית, מפועלם באירוע מידברן שבדיוק הסתיים.

והנה פתאום אני גוררת איתי בתול ברן (למעשה הוא זה שנגרר מרצונו, אני מצידי משאירה את כל סקרני הברן בבית, אלא אם כן הם מתעקשים להגיע ולעשות על דעת עצמם) – בעוד שרק לפני חצי שנה הייתי אני לבדי באמצע המידברן, סקרנית ומתפלאת על אשר מתרחש סביבי!

האם הייתי מגיעה רחוק יותר, טוב יותר, אם הייתי זוכה לחסותו של איזה ברנר ותיק שהיה מסביר לי הכל ומלווה אותי באירועי הברן הראשונים שלי?

מצד אחד אינני יודעת. אך מצד שני, גם אינני יכולה להגיד בפה מלא שלא זכיתי באמת לכל מיני “נותני חסות” ברנרים ותיקים. הרי בסופו של דבר לא הייתי באמת לבד במידברן. רק מעט מאוד זמן, ומתוך בחירה. האמת היא שלאן שלא פניתי, תמיד היו כאלה שקפצו להכיר אותי, וותיקים שרצו להסביר לי הכל, לי ולחדשים שהתלהבו והסתקרנו כמוני. אני חושבת ש”אחד מלמד אחד” היא לא באמת פעולה שבה ברנר אחד מלמד ברנר חדש, כמו שבכיתה מתחלקים לזוגות, אלא שהכל זה תמהיל ותצרף וכור היתוך ומעגל חשמלי אחד גדול, שאחד מדליק את השני, והשני מדליק את השלישי, והרביעי מזכיר לראשון כמה מגניב וקסום זה היה ללמוד הכל מהתחלה – ואז ללמד מחדש, שוב.


הקונטרה-ברן – אירוע בסימן השתתפות // “פנדה” (מיכל בן שחר)

$
0
0

12620798_10153528388519401_2133951683_o

הפקת הקונטרה-ברן הייתה ההחלטה ששינתה את חיי.

במפגש ההתנעה של ה״קונטרה-ברן״ (אירוע שמתקיים בשנתיים האחרונות בארץ, בסוף הקיץ, במקביל לאירוע ברנינג מן בארה”ב ועל כן שמו), פגשתי קבוצה של כעשרים אנשי קהילה וותיקים כחדשים, שרוצים לחוות שוב את אווירת הפלאיה, לחגוג את עשרת העקרונות וליצור עיר זמנית בצפון. באותה תקופה הייתי מבולבלת ומובטלת והם חיפשו מישהו שיפיק. ו…נו…אתם יודעים. התנדבתי. זוהי החלטה ששינתה את חיי, לטובה כמובן. במפגש דובר על אירוע קטן ואינטימי, שיחזיר את אווירת הברן של “פעם” – קהילה קטנטונת, שבה כולם משתתפים ולוקחים חלק תוך כיבוד עשרת העקרונות. בלי צופים מהצד.

בפגישת ההפקה הראשונה, ניסיתי יחד עם עידן (ממארגני האירוע) לחשוב כיצד אפשר לגרום לכל זה לקרות. על אף הגדילה המאסיבית של הקהילה בשנתיים האחרונות והשמועות שהברן הוא מקום של “האנשים הערומים והמסיבות”, כיצד אנחנו יוצרים אירוע שבו כולם מבינים להיכן הם מגיעים. לשם כך הגדרנו את חזון אירוע הקונטרה-ברן כמורכב משלושה נושאים: הכנסה של אנשים חדשים למעגל העשייה, השתתפות וחינוך (הסברה).

החזון השפיע על כל התנהלותה של ההפקה – מתוכנית הכרטוס, הלוקיישן, דרך הפצת האירוע לקהילה, תוכן המיילים שקיבלו באי האירוע ואפילו שמות הרחובות. מתוך כך, היה לנו חשוב שהפקת הקונטרה-ברן תהיה מורכבת מברנרים ותיקים וחדשים, כאלה שאפילו עוד לא היו כלל במידברן- ״בתולים״. בחרנו להפיץ את האירוע בעיקר מחוץ למדיות האינטרנטיות – בין חברים – שיספרו הלאה לחבריהם (שלא בהכרח מכירים את עולם הברן), ובקבוצות פייסבוק הקשורות לעשייה במידברן וכך להגיע גם לברנרים שרוצים לקחת חלק בעשייה. כדי לעודד השתתפות, בנינו את תוכנית הכרטוס כך שמתנדבים במחלקות ההפקה ומחנות הנושא יקבלו עדיפות. במקביל, החלטנו להגביל את כמות המשתתפים בכל מחנה נושא לכ-30 איש ולעודד השתתפות בתוך המחנות, וזאת כדי שלא יווצר מצב שמחנה מכיל 40-50 איש, אולם בפועל העבודה מתחלקת רק בקרב 25 איש. זאת הייתה הצלחה מסחררת ולפני פתיחת הכרטיסים לקהל הרחב היו לנו כ-450  משתתפים מדהימים שנרשמו לקחת חלק כלשהוא באירוע.

הצלחנו! יש לנו משתתפים, ברנרים חדשים וותיקים. עכשיו עולה השאלה- כיצד מלמדים או מזכירים לכולם את חשיבות עשרת העקרונות? שיהיה אירוע ברנרי ללא חשל”ש, צבעוני, שבו אנשים מרגישים בטוחים להביע את עצמם ראדיקלית וחס וחלילה ללא הטרדות מיניות. 

אני מאמינה, שההסברה צריכה להגיע קודם כל מתוך הקהילה, מהאנשים עצמם. חברי ההפקה העבירו הלאה את החזון לראשי הצוותים, ראשי הצוותים הסבירו לחבריהם וכך הלאה… כל אחד מלמד את חברו לאן הוא מגיע, בהתאם לעקרון ה-Each one Teach one.

נוסף על כך, כל מי שרכש כרטיס נדרש לעבור דרך שאלון הבוחן את ידיעותיו באשר לעשרת העקרונות ולהתנהגות נאותה בברן. מי שלא הצליח למלא את השאלון קיבל לינק לעשרת העקרונות לקריאה והבנה והתבקש לנסות שוב לאחר מכן. 

כך, יכולנו לדעת שכל רוכש כרטיס מודע לקיומם ומבין את עשרת העקרונות ושלברן יש כללים למרות היותו המקום שבו ‘הכל אפשרי’. הפצנו (בעזרת ראש מחלקת תקשורת של ה״קונטרה-ברן״- ליה רוטנר המדהימה) מספר מיילים לקראת האירוע שבהם הוסברו מספר עקרונות חשובים ופרטים טכנים על האירוע עצמו.

 

תהליך הפקת הקונטרה-ברן שינה את חיי. 

להקים משהו מאפס, ליצור חזון, להאמין בו. להסתכל קדימה אל המטרה הסופית וכמובן – לסחוף אחריך עוד מאות אנשים, שעובדים קשה אבל גם נהנים, פורחים ומתפתחים, מגלים יחד איתך עולם שלם ויכולות שלא האמינו שקיימות בהם (הרי האנשים הללו, בדרך כלל לא עוסקים ביום יום שלהם בניהול תקשורת, בהסמכת נוודים וכו׳).

הידיעה, שאנשים עומלים רבות מאחורי הקלעים בפלטפורמה שאתה מייצר להם – אומנים שיוצרים, גריטרים שמתקשטים, אנשי IT  שמתכנתים, מחנות נושא שגיפטינג מכינים… גורמת לך לעוף, לא לוותר (למרות הקשיים, הכסף, הזמן, הנפילות, הלחץ ומה לא). זהו הסיפוק האמיתי מהעשייה והנתינה, וכמובן זה חוזר אליך בכל כך הרבה דרכים שונות. לקבל את ה”תודה” הקטנה, את החיבוק, לראות את פניהם המחויכים של אנשי הפלאיה הקסומים – מילא אותי באושר אמיתי, אך יותר מהכל, ההשתתפות בתהליך ההפקה שינתה לי את החיים וגרמה לי להאמין בעצמי, שאם משהו מגיע מרצון אמיתי בפנים, אני יכולה לעשות הכל.

 

כל הקסם הזה קרה בזכות אנשי הקהילה עצמה – 17 חברי הפקה, חלקם ותיקים וחלקם חדשים לחלוטין, הנחנו אבני יסוד חשובות, נתנו את ליבנו וזמננו כדי לגרום לזה לקרות ועשינו שינוי אמיתי לקידום ושימור הקהילה המדהימה שלנו.

אבראכדאברא!

פנדה.

עד שיהיו לנו מספיק מילים // מיה הרלב

$
0
0

20/5/2015, 4:45 לפנות בוקר

אחרי חודשים של הכנות, יום משוגע ולילה ללא שינה, אנו נוסעים בדרך עפר, לצד סיפור דרך, שמהר מאוד יהפוך להיות הסיפור שלנו. רגע לפני שנסגרים השערים לטובת פקק אינסופי אנו מספיקים להיכנס בשערי העיר והיא מקבלת אותנו בזרועות פתוחות. משהו בתוכנו מתחיל לבעבע, אותו משהו שמבעבע בנו כבר חודשים, מקבל לפתע צורה אחרת, יוצר תנועה חדשה, גורם לנו להבין למה טרחנו. ברגע אחד אנחנו מבינים שכאן עוד לא היינו, שאת זה מעולם לא ראינו, ויותר מזה, שאת מה שאנחנו מרגישים עכשיו, נוכל למצוא ולייצר רק כאן…

 

כמה חודשים לפני כן… ינואר – מאי, 2015

אני מוצאת עצמי יושבת מול המחשב ומחפשת… מה זה לעזאזל הדבר הזה שגורם לי לעבוד כ”כ קשה בשבילו?!

עשרת העקרונות – הבנתי

מדריך הישרדות – קראתי

חשל”ש – חומר שלא שייך –  מה עושים איתו? בדקתי

רשימת ציוד – רכשתי

כרטיסים – רפרשתי, רפרשתי, רפשרתי, ישששש השגתי!!!

 

אבל מה עכשיו??

עדיין לא הבנתי מה זה הדבר הזה.

 

איך זה מרגיש? את מה זה מעורר? מהי המהות? מישהו אמר נושא? איך הוא קשור לסיפור הזה? ואיך המסע האישי שלי ישתלב בכל העניין הזה??

אוהלים, ציליות, בריכות אידוי, אוכל, תחפושות וכמויות אדירות של מים שלא יכנסו באוטו הקטן שלי – בשביל מה צריך את כל זה ולמה לעזאזל זה שווה את כל המאמץ הזה???

את התשובות לשאלות האלה, לא הצלחתי למצוא בשום מקום.

בפייסבוק העלו סרטון של איש אחד שדיבר על נתינה וקבלה, אבל הוא בכלל משם, מנוואדה, מה הוא מבין? אצלנו זה קטן ואינטימי ומבוסס על המנטליות הישראלית, כך שבוודאי גם עצבני.

איפשהו במדריך ההישרדות, קראתי שברגעים שבהם מרגישים שקצת מציף וקשה, אפשר לפנות לנוודים… אמממ… קשה… אבל למה??? מה כבר יכול להיות קשה בחגיגה מושלמת שנמשכת חמישה ימים??

לילות כימים ישבתי וחיפשתי בין הדפים… דפי האינטרנט – אומרים שאפשר למצוא בהם הכל… אבל את החוויה של מה שקורה במידברן לא הצלחתי לאתר. להיפך, קיבלתי המון מידע, שלרגעים גרם לי לחשוב, שאולי זה בכלל יותר עבודה והרבה פחות כיף ממה שמספרים.

 

20/5/2015, 23:30 (בערך)

עולים לטמפל, מבינים לאן הגענו והיכן אנחנו נמצאים, מרגישים שלדבר הזה צריך להתכוונן. בטקס אינטימי וספונטני, כמה חברים, אנו פותחים את השער אל המסע הזה, אליו אנו עומדים לצאת…

חמישה ימים לאחר מכן, אנו נוסעים בשתיקה הביתה… מנסים לעכל ולעבד את כל מה שעברנו שם. כמה חוויות, כמה אירועים, כמה רגעים שכל אחד מהם שונה לגמרי ממשנהו, כמה עליות וירידות ופיתולים והמראות – מן רכבת הרים שכזאת.

אני נזכרת בחיפוש שלי בדפי האינטרנט בחודשים האחרונים. מבינה עכשיו שאת החוויה של מידברן אי אפשר להעביר במילים, אך עדיין גומלת בליבי ההחלטה שמישהו חייב לנסות… מישהו חייב לנסות ולאגד את כל הסיפורים וכל המשפטים וכל התיאורים, עד שיהיו לנו מספיק מילים. שיהיו לנו מספיק מילים כדי לנסות, ולו במעט, לעזור לנו ולאחרים, להבין לאן הם הולכים.

 

ינואר 2016

שנה אחרי, “אבראכדברא” ממש, אני כאן כדי לאסוף מספיק מילים… (:

אני כאן כדי להפוך את הבלוג שלנו לפלאיה וירטואלית, עם כל החוויות, הסיפורים, הרגעים והשירים.

מקום שיאפשר לאנשים חדשים להבין מה זה “מידברן” ולהתכונן לחוויה. מקום בו אנשים יבינו מבלי שנצטרך להסביר. מקום לגלות חוויות מנקודת מבט חדשה. מקום להיזכר ולהתרגש בכל פעם מחדש.

עיצובים, עיטורים, צבעים ושלל סגנונות – לאט לאט, הכל יהיה, אבל בנוסף לכל זה, אנחנו צריכים גם מילים – המילים שלכם:  צוותי המחלקות, המתנדבים, האומנים, מחנות הנושא ואלפי המשתתפים.

 
אנחנו מזמינים אתכם לכתוב לנו – מה הרגשתם, מה חוויתם, מה עברתם – בכללי, או רגע אחד מיוחד; על הארוע , על מה שהיה לפניו ולאחריו; על העוצמה, על הקושי; על מה שבלב, על מה שלמדתם – ועל כל מה שתרצו, כדי שיהיו לנו מספיק מילים… ((:

 

שליחת פוסטים דרך הטופס: https://goo.gl/nSJl9r

 

לשאלות, הארות  ופרטים נוספים: midburn.blog@gmail.com

בברכת ניסים ונפלאות והמון תודה,

אבראכדברא

מאהבה ללידה –יצירתו של מחנה נושא חדש // רינת לוינסון

$
0
0

כשאני חושבת על מידברן, אני חושבת על מקום. על זה שיש לי מקום שרואים אותי בו.
הביטוי החזק ביותר לאהבה, עבורי, הוא כשמישהו מקבל אותך בדיוק כמו שאת ובמקביל דורש ממך לבחון את עצמך,לעבוד על עצמך, להתפתח.
בשלהי ספטמבר, הלכתי למסיבת יום הולדת של חבר בחוף דור, שם פגשתי המון אנשים ומרביתם היו “ברנרנים”, אנשי אש מקסימים שקיבלו את פני בחביבות אין קץ.
לאחר כמה שעות של ניגונים וישיבה מסביב למדורה נפתחו הלבבות ונפגש לבי עם לב אחר.

ישבנו, דיברנו ואט אט גילינו שיח משותף ועמוק, הוויה של תפיסת חיים שמחברת בינינו – גילינו אחת את השנייה ומתוך השיח הזה נולדה חברות חדשה בעולם.
דיברנו על המקום שממנו באנו. בתור דתל״שית, דיברנו על הרקע הדתי הלאומי, היציאה מהרובריקה של ה”דתיים” וגילוי העצמי החדש שנולד בנו עת התבגרנו ונהיינו מבוגרים צעירים.
אני דיברתי על המסע שלי בעולם. על ההבנה שקיימות בי תפיסות רוחניות והסתכלויות מסויימות שהביאו אותי לישות שאני כיום. דיברנו על הסקרנות שלי לצמוח ולגלות רבדים עמוקים יותר.
היא (כפי שאני ראיתי ופירשתי) דיברה על המגורים בירושלים שכבר לא התאימו לנפש שלה, הרחיבה על החיפוש אחרי מקום שיתאים למעבר מהעולם הדתי לעולם שלא שומרים בו את השבת כהלכתה וגם על הגילוי של הקהילה הברנרית בארץ.

מאז דברים רבים קרו, לבבות נפתחו, הכרנו ומתוך השיחה הזו נולד לו מחנה חדש – ״ממעמקים״
בהתחלה חשבנו לקרוא לו ״מחנה של דתיים לשעבר״ אבל אט אט נוצרה הבנה יותר עמוקה שיש אנשים רבים שנמצאים בחיפוש רוחני עמוק ושיש לנו הזדמנות לחשוף את תושבי העיר הזמנית לאור ולעומק שיש ברוח, בנשמה, ביהדות, בחסידות, בתורה, ביוגה, במדיטציה, בשבת, בקידוש, בריקוד, באומנות ובכל דבר שדורש מאיתנו להיות אנשים יותר מחפשים, יותר עמוקים, יותר מתוקנים, או כמו שחברה יקרה קראה לזה “ביטוי רוחני רדיקלי”.

עת עברתי לגור במושב יכיני שליד שדרות פגשתי שכנות שנדבקו באהבה שלי למידברן ובכוח המשפט “טוב שכן קרוב מאח רחוק” החלטנו להוציא לפועל את הרעיון של המחנה והקמנו קהילת “ממעמקים” קטנה במידברנרות. כשהגענו למידברנרות מיקומיישן דאגו לנו ושמו אותנו בנקודה מרכזית שזיכתה אותנו בנשמות “ברנריות” שהתחברו לרעיון של “ביטוי רוחני רדיקלי”. היה לנו סוף שבוע של שירה מסביב למדורה, סדנא עם ריי מאור, סשן תיפוף עם ברוך המתופף היקר, קידוש וארוחות שבת, הבדלה והדלקת נרות חנוכה, נגינה אינסופית, לימוד יהודי מעמיק והמון המון נשמות יקרות שנפגשו התאהבו ויצרו את ההווי המיוחד של “ממעמקים”.

המון אנשים שהגיעו ל”free camping” הרגישו רצון להיות חלק מהמחנה וברוח הכנסת האורחים הם הצטרפו לממעמקים וכך גדלה לה המשפחה היקרה הזו.
מאז ועד היום מחנה ממעמקים,על מגוון אנשיו ורבדיו, ממשיך למידברן 2016 עם חברים חדשים ומשפחה שהולכת ומתרחבת.

ביחד עם שותפות לדרך אנחנו הולכות עם החלום שלנו בכל כוחו בדרך למידברן. הוא נוצר, נולד, וכבר צועד והולך.
מאחלת לכל אחד שימצא את החברים והקהילה שתעזור לו להגשים את החלומות שלו.

אחת…שתיים…שלוש – אהבה! במידברן // לילך מרום

$
0
0

רווקה וזוג נכנסים לפלאיה… נשמע כמו התחלה של בדיחה נכון ?! אבל זה לא, כי זאת המציאות, שלי לפחות.
אמנם אף פעם לא הייתי בברנינג מן בארה״ב, אבל חבר טוב אמר שלי שזאת חוויה, לא שזה כיף, זאת חויה, וידעתי שאם אני מגיעה לשם אני לא יכולה לבוא לבד, אני צריכה עוגן.
אבל מה לעשות שהבעל בהזמנה לא הגיע בדואר (כן, כן, דואר ישראל) אז חברה טובה שאלה אם אני באה, שאלתי אם היא באה, היא אמרה כן ושהיא במחנה ואמרתי יאללה!
אפילו קיבלתי בזכותה טרמפ עם זוג מקסים, שבא לחבק, וכבר מהדרך גרמו לי להרגיש הכי ביחד בעולם.
וכך הגענו לנו למחנה, התארגנו על אוהלינו, הכרנו את חברינו ובאנו לעשות סיבוב בפלאיה.
רק מה? שלא היה באנו.
חברתי המהממת הגיעה להקמה והלכה לזמן איכות עם החבר.
הזוג שמאד התחברתי אליו עשה סיבוב רומנטי.
ואני, אני נותרתי לבדי.

עכשיו רווקה רווקה, אבל לא נזירה, אני סורקת את שטח המחנה ומבינה שמפה לא תצא הישועה אז החלטתי לצאת לסיבוב לבד.
הערב ירד ולאחר ארוחת ערב מעולה במחנה, מצאתי את עצמי לבד, שוב.
הפעם זה כבר היכה ממש חזק, עוד לא היתה תאורה ועוד לא הכרתי הרבה אנשים ובעיקר אבל בעיקר הרגשתי לבד. התבאסתי שאני לא שם עם בן זוג, אבל גם זכרתי משהו שאמרו לי יותר מפעם אחת “אם חסר לך משהו תבקשי מהפלאיה”, אז אחרי שהסתובבתי לי בערב לבד ביקשתי מהפלאיה – חברה, מישהו, מישהי לדבר איתם, וגיליתי שחברים דיברו אמת.
הפלאיה הביאה לי בחור צעיר, שחיכה לחבריו שיגיעו, וגם הוא חיפש חברה. מכאן הערב עבר עלי בנעימים, שיחה מעולה, סיבוב בפלאיה ואפילו לילה שלם להיות מחובקת, בלי אינטרסים בלי איברים, שני אנשים שמארחים אחד לשני לחברה.
קמתי בבוקר עם חיוך ואמונה חדשה “מה שתבקש מהפלאיה, הפלאיה תתן” ואני ביקשתי אהבה, ביקשתי גם וודקה וקיבלתי, אבל רציתי אהבה.

אני יודעת שאתם ישר חושבים אהבה רומנטית, את זה דווקא לא ביקשתי מהפלאיה, לא שאני מתנגדת, עדיין רווקה דרך אגב, אבל רציתי אהבה וחברה ואנשים יפים שאוכל להנות איתם.
אחד אחד או שניים או יותר הם הגיעו, החברה ממחנה פצפץ שהצחיקו אותי לא מעט, החבר מהמחנה שנתן טיפול באמצעות אלכוהול ואוכל, חברים מהחיים האחרים שצצו בכל מיני מקומות ועוד ועוד.
הפלאיה ייצרה עבורי אהבה, כאילו האדמה החמה מבעבעת אהבה, אהבה של אנשים, אהבה לשמחה, אהבה לאומנות, אהבה למתרינות והאהבה עפה לה באוויר ואתה לא יכול שלא לנשום אותה.
כן, כמובן שעוזר שאנחנו חוגגים כל היום אבל אהבה טהורה כמו שהיתה בפלאיה שום דבר לא יכול לייצר, או שהיא שם או שהיא לא וההוכחה הכי טובה היא כמות האנשים שמנסים לקנות כרטיס לפלאיה 2016.

למרות שהיו גם חוויות פחות נעימות, כמו התקפי אלרגיות שגרמו לי לתהות אם אני בכלל אמורה לחזור, קולות הפלאיה כבר מהדהדים באוזני ״אם חסר לך משהו, תבקשי מהפלאיה״, קוראים לי לחזור, לחזור הביתה, לחיבוק האוהב.

שומרי הסף // ליה (ליאת) רוטנר

$
0
0

זקופים, איתנים, מטילי הוד וכבוד. רגע לפני הכניסה לעולם החיבוקים של הפלאייה, תפגשו על המשמרת את הפנים הקשוחות ביותר של מידברן – אנשי הגייט.

בבואכם למידברן, חמושים בנצנצים ובחדי קרן מסתתרים במכונית, יתגלה לכם השער הגדול – שמאחוריו מתחיל כל הקסם. ובשער, חמושים במדי סמל התנין האימתני ובצמידים שנועדו לסמן אתכם, יהיו אנשי הגייט.
לבם חם ואישיותם ברנרית, אך הם לא באו להכליל; הם באו להגביל.
“היי, אני במידברן!!” תתנפלו עליהם בחיבוקים, אך הם יעצרו אתכם מהמחווה, בטענה שהגריטרס המקפצים מעבר לשער כבר יחבקו אתכם כיאות, וכרגע, לעומת זאת, אתם צריכים לתת פוש רצינות אחרון, כיאה לבירוקרטיה של הדיפולט שבתוכו אתם עדיין נמצאים.
אנשי הגייט הם המעבר מהבירוקרטיה הדיפולטית הזאת – אל הזיית הפלאייה הצבעונית הממתינה לכם מאחורי גבם.

אל סתיו, מנהל מחלקת הגייט, הגעתי כברנרית תמימה ופעורת עיניים.
“אני חדש בתל אביב,” אמר סתיו, חתיך בן 30, “למדתי גיאולוגיה ומדעי כדור הארץ, כדי להציל את העולם. בחרתי בגייט אחרי שחברה טובה, אור גרנות, קישרה אותי לתפקיד כשחיפשו סגן למחלקה. שבועיים היינו בשטח. זה היה קשה ומתיש לנהל כל כך הרבה אנשים ולעבוד בדינמיקה אחרת לגמרי, שזו הרי לא עבודה אלא התנדבות.
אבל זה היה מעניין מבחינתין לראות את השינוי שחברים שלי ואנשים עוברים. השינוי שקרה מול עיניי הוא זה שנתן לי את הדחיפה. השנה אורי החליט לעזוב והיה לי די ברור שאני רוצה לקחת את זה עליי.”

אנחנו מזמינים קפה. אני מרגישה שהמלצרית וכל האנשים מתייחסים לסתיו בכבוד וביראה מהסוג השמור לגובי פרוטקשן. סתיו קוטע את הרהוריי בשאלה “מה, על מה את חושבת?” ואני ממהרת לענות: “פנדות”.
“בכל אופן,” סתיו ממשיך, “הקסם בקהילה הוא שכל אחד יכול להפוך לחבר שלך תוך זמן קצר מאוד.
מעבר לזה ניתנה לי הזדמנות לעבוד עם אנשים שלא הייתי פוגש בעבודה רגילה. כל מיני מהנדסים והייטקיסטים ואנשי תרבות ואדריכלים וצוללנים.”

“אז אנשי הגייט הם… בעצם ברנרים מהקהילה, ממחנה כלשהו, שהחליטו להתנדב במשמרת בשער של המידברן?”
“לא,” סתיו מפתיע אותי. “השנה אנו שמים דגש על הגיבוש שלנו כמחנה נושא בפני עצמו. המתנדבים במחלקת גייט מקבלים אוטומטית מקום בקאמפ, שיהיה מושקע ואיכותי עם אמנות, יוגה, מסיבות, סלון משלנו וכולי. זה מצוין במיוחד עבור ברנרים חדשים או חסרי קאמפ שבאים למידברן בלי קבוצה משלהם. אנחנו ישר מספקים להם את “כל החבילה”.”
סתיו מראה לי סירטונים של האליגייט, מחנה הגייט של ארה”ב, ומסביר כי גם בישראל הגייט יהיה מפותח יותר השנה: כל תהליך הכניסה והיציאה של רכבים למידברן יהיה יותר מאורגן, פנימה והחוצה, כדי להקל על “הפקק המפורסם” שבכניסה, וכדי למנוע פקקים ביציאה. יותר שבילים, יותר ויסות של התנועה.
“הבלגן שהיה במידברן האחרון… מתוכנן שלא לקרות שוב. אנשים בשנה שעברה באו מוכנים אבל לא ידעו לנקות אחריהם ולהשתתף ולהתנדב. פשוט באו לפסטיבל. חבר טוב שלי אמר לי שההבדל בין ברנינג מן לעוד פסטיבל הוא שאת הופכת מצרכנית למייצרת. במקום “שילמתי קיבלתי” – “עשיתי יצרתי”.

אני שואלת אם “גייט” ו”גריטרס”, זה אותו דבר?, מסתבר שזו לא רק אני – מדובר בטעות קלאסית.
“לא, אנחנו לא גריטרס,” מצהיר סתיו. “אנחנו לא נחמדים, ולא באים ‘לקבל את פניכם’. כדי ש-7500 איש ייכנסו ביעילות ובביטחה צריך לתקתק עניינים. אנחנו המקום שחוצץ בין המטריקס לבין הדימיון. יש לנו אחריות, וממלאים אותה באהבה וברצינות.”
לאחר שאתם עוברים את הגייט, יקבלו את פניכם הגריטרס שתפקידם הוא לכסות אתכם באווירת מידברן מנצנצת.
אז אם הגייט הם כמו שוטרים… איך הברנרים הישראלים מתייחסים אליהם?!
אז מסתבר שישראלים הם לטוב ולרע יותר חוצפנים ואישיים. הם יגיעו, יצאו מהאוטו, יתנו לך חיבוק גם אם תגיד שזה לא מתאים ושצריך להתכרטס ולזוז הלאה, הם יצאו בכל זאת כי “אחי אוהב אותך” וזה.
“זה למשל מעשה שמבדיל יפה בין הברנר בארה”ב לברנר פה,” מציין סתיו. “שם הם מאוד מצייתים לחוק.”

השיחה מסתיימת, וסתיו קם כדי לשלם את החשבון – כולם במסעדה עושים לו מקום לצעוד קדימה. האריות שואגים כשהוא עובר, והתנין מסמל הגייט שעל הקיר זוקף ראש ירוק.

אהבת אמן // א. דרקונית

$
0
0

זה הלילה השלישי של מידברן 2015, אני יוצאת עם בעלי אל הפלאיה, אורות הלדים מהבהבים מכל עבר ומטשטשים אל תוך שמיים זרועי כוכבים. אני בוהה בקו האופק המורכב ממיצבי האמנות. “תראה” אני אומרת לו, “כל מה שהאדם צריך זו הזדמנות. נתנו לאנשים מרחב מכבד וקהל, והם כבר מוכנים לעשות שמיניות באוויר, בזמן הפרטי שלהם, בכסף הפרטי שלהם. תראה כמה אנחנו צמאים לזה, לאהבה.”

האדרנלין בגופי מתחיל כבר לדעוך. עברו ארבעה חודשים מאז החל מסע הדרקונים, מהרגע שבו שעלה הרעיון להביא נדנדות ענקיות שעושות סיבוב של 360 מעלות למידברן. מסע שיצאנו אליו קבוצה של אנשים, חסרי ניסיון במיצבי אמנות. כל אחד מאיתנו הביא טלאים של ידע, טלאים של חלומות, טלאים של מחשבות, ויחד הדבקנו אותם בערמות של דבק חם.
במסע הזה היו הרבה כוויות, טעויות, אלתורים, אבל כולנו האמנו באופן בלתי מוסבר שזה יקרה. לא היה שם לרגע אחד ספק, וכך פעלנו מרגע לרגע, מתמודדים עם אתגרים, עם תנאי שטח, עם דחיית ההקמות, עם עומס פיסי ורגשי.

ביום הראשון של מידברן 2015, בשעת אחר הצהריים זה קרה – החלקים הכבדים שסחבנו לעומקו של המדבר חוברו לשתי נדנדות ענק, הדרקונים קיבלו גוף וכנפיים, הדגלים הונפו וחברי המחנה החלו לעלות לטיסות הראשונות. כל סיבוב דרקונים הרעיד את הלב. הגוף התמלא באנרגיות מטורפות, זה הרגיש כאילו הלב מתפוצץ – נולד לנו מיצב! הוא אמיתי והוא שלנו – הוא כל מה שרק העזנו לדמיין.
קפצנו וצרחנו מאושרים אל השמש, התחבקנו מרוגשים, רועדים מהיצירה המשותפת שלנו. היצירה הזו הפכה אותנו למשפחה.
כל מי שעבר בסביבה, לא יכול היה להתעלם –
“מחר!!! מחר!!! תבואו בחמש!” צעקנו להם בקולי קולות.
והם באו.

בכל יום – כבר בשעה ארבע אחה״צ השתרך לו התור, תור בלתי נמנע. השמפניה נמזגה, הלחיים כאבו מרוב חיוכים, וכל רוכב שהעז ועלה על הדרקונים שלנו, כבש את ליבנו.
ההבנה, שיצרנו לאנשים חוויה שלא ישכחו לעולם, הדהדה לתוכנו. החיבוקים שקיבלנו, המחמאות, ההשתאות של חברים, השיחות ששמענו בין אנשים, מבלי שידעו על הקשר שלנו למיצב, הפכו את הדרקונים שלנו לחופשיים. הם כבר לא רק שלנו – הם עצמאיים – הם של כולם.

אני הולכת לי בלילה בדרכי העפר, בין מיצב למיצב, מביטה באנשים, מתבוננים, נוגעים, משחקים.
המקום הזה, הפלאיה, היא לא מוזיאון אמנות, היא לא מופע בתיאטרון, היא הזמנה – הזמנה ליצירה, הזמנה לגילוי עצמי, הזמנה להריון, ללידה, לאהבת אמן. הזמנה להשתתפות, פשוטו כמשמעו.

ביום ראשון בבוקר, פירקנו את המיצב, מותשים. אנחנו מבינים שהדרקונים שלנו לא יכולים לחיות עוד. אנחנו נפרדים מהם באהבה גדולה, ובידיעה שתמיד יהיו חלק מאתנו – מהחוויה, מהזיכרון האישי והקולקטיבי .עכשיו רק השלד נשאר, ועל השלד הזה, השנה, אנחנו חוברים שוב ליצור מיצב חדש, חוויה חדשה, אהבה חדשה.

החוויה שלנו היא ההזמנה שלכם – קחו את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, חבקו אותה, צרו את האמנות שלכם, והיא תחזיר לכם אהבה שלא הכרתם.
נפגש על הפלאיה, מחנה Ejos A Girafa.

עמותת מידברן מקדמת אמנים השואפים ליצירת אמנות שוברת מוסכמות, ללא גבולות ומגבלות וזאת על מנת להבטיח אירוע עשיר באומנות ייחודית.
רוצים ליצור אמנות במידברן 2016? המידע על התהליך נמצא כאן.
שימו לב -התאריך האחרון להרשמת מיצב המבקש מלגת אמנות – 20.2.16,
לאחר השלמת שני השלבים הראשונים בהרשמה תוכלו להעביר בקשה לקרן האמנות עד ה – 27.2.16

זה זמן קסם. אבראכדברא.

אהבה, חופש וגבולות // הני חיימוביץ ולאונור גבריאלי

$
0
0

*הטקסט כתוב בלשון נקבה אבל פונה ומתייחס לכל המגדרים

מידברן הוא אירוע יחיד במינו. הוא מאפשר לנו חופש שאינו קיים במציאות היומיומית שלנו.
במהלכו אנחנו מרשות לעצמינו להתחבר לצד הפראי שבנו, לצד החוקר, הסקרן.
מתאפשר לנו לחקור ולבדוק את גבולות התודעה שלנו בכל המובנים.
גם בסביבה שובבה וחופשית, כולנו צריכות גבולות מדוברים וברורים.
למעשה, גבולות מוסכמים מאפשרים משחק חופשי יותר, כיוון שאף צד לא עסוק כל הזמן במשמר ש״לא יפלשו אליו״, או ש״לא לפלוש״, ולהפר את גבולות ההסכמה של המשחק המשותף.
כי אז, המשחק יגמר! ומה השגנו בזה?

בכל משחק יש חוקים, גבולות והגדרות שידועים מראש לכלל המשתתפים.
משחק שבו החוקים משתנים, או שלא ברור לחלק מהמשתתפים, יוצר חוסר בטחון, חשש, ובסופו של דבר לא יוכל להתקיים.

חבר סיפר לנו שבשפת הסימנים הסימון “משחק”, והסימון “יחסי מין” הן תנועה כמעט זהה. זה מגניב לחשוב כך על האינטראקציה הרומנטית. מיניות היא הרי חלק משמעותי מהמשחק האנושי היומיומי.
האנרגיה המינית מניעה אותנו הרבה פעמים, זאת אנרגיית חיים, אנרגיה של חגיגה. יחד עם זה, חשוב לזכור כי רק בהקשבה אמיתית, ממקום של כבוד, התחשבות ואהבה הדדיים אפשר לשים לב מתי יש “כן” מלא ומתלהב, ומתי יש “לא”.
הרבה נשים פוחדות לבטא את ה”לא” שלהן. פוחדות מדחיה, מלאכזב, אבל חשוב שנזכור, כשאנחנו אומרות “לא” אנחנו אומרות “כן” לעצמנו, למה שעושה טוב לנו.

כשאנחנו בסביבה בה כולן מרגישות שהן יכולות להגיד “לא” כשירצו בכך, אנחנו מרגישות בטוחות וחופשיות יותר. אנחנו לא צריכות ללכת על ביצים ואנחנו לא צריכות להתכנס בתוך עצמנו, אבל זה אפשרי רק אם אנחנו מקבלות ומכבדות את ה”לא” של מי שמולנו.

הקהילה שאנחנו בונות יכולה להיות אחד המקומות שהכי מאפשרים את החופש לאהוב.
לתת חיבוק אוהב לחברה חדשה שעכשיו פגשנו,
להתכרבל בלי לדאוג לפירושים שונים של כרבול,
להסתובב חצי עירומות בלי לפחד שיצלמו אותנו ללא רשות,
לשתות, לרקוד, לאבד שליטה בלי לפחד שיתקפו אותנו,
להתקלח עם עוד 200 נשים בבוץ, לצלילי טראנס פסיכדלי, בלי לעמוד על המשמר מפני ידיים שנשלחות,
ללכת ברחובות בלי לקבל שפריץ של מים קרים בהפתעה,
כי אנחנו רוצות להרגיש בבית, רוצות להרפות, להרגיש בטחון.

מיניות משוחררת ומדוברת היא חלק מהחזון שלנו שבונה עולם חדש.
העושר החושני, החופש לבטא כל סוג של נראות מגדרית או נטייה מינית והחופש לאהוב, הם אבני בנין מרכזיות בקהילה שלנו במידברן. שיח חיובי על גבולות בסביבה עסיסית כמו במידברן משקף קהילה בריאה, אחראית ותומכת לכולן ולכולם,.

מיט”ה – מטה מידברן לטיפול בהטרדות מיניות – הוקמה על בסיס ה B.E.D בנוואדה, כדי לייצר שיח קהילתי בריא על מיניות וגבולות וכך לאפשר את החופש הזה.

בשיתוף עם קאמפ ‘פרי לאב’, אנחנו מעבירות כמעט בכל אירוע קהילתי את הסדנא על “תקשורת מקרבת מינית – גבולות ורצונות בשיח המיני על הפלאיה”. בסדנא אנחנו רוצות לתת אפשרות לכל אלה ששכחו, או שלא לימדו אותן איך לבטא את הרצונות והגבולות שלהם בשיח הרומנטי, למצוא את המילים.
אנחנו רוצות ליצור שינוי בעולם, או לפחות בינתיים בעולם שלנו.
בואו נגיע ממקום של כבוד הדדי, הקשבה, ולב פתוח לאהבה.
והכי חשוב – גם במידברן וגם מחוצה לו, גם בתור משתתפות וגם כעוברות אורח, יש לנו אחריות אזרחית. בואו נהיה עירניות, נשמור על עצמנו וגם על הסובבות אותנו. בואו נגלם אהבה, בואו נהיה אהבה.

רוצים לשמוע עלינו עוד? לקחת חלק בפעילות שלנו? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו – מיט”ה


ELS 2016, יומן מסע // איתמר כהן

$
0
0

(*צילום תמונה: רפאל פינקס)

יום חמישי 4.2, 4:00 לפנות בוקר, יהוד

אני קם חצי מטושטש וחצי מתרגש, היום טסים לELS (ראשי תיבות של European Leadership Summit) – כנס שעורך ארגון “ברנינג מן” ומטרתו להביא את כל הנציגים האיזוריים ומובילי הקהילות ברחבי אירופה למקום אחד; שבו אפשר לדבר, לחלוק רעיונות, לקחים, אתגרים ולראות לאיפה הולך כל הדבר הזה שלו אנחנו קוראים ברנינג מן (או מידברן… :) ) בהקשר העולמי.

“מה כבר האירופאים האלה יכולים ללמד אותי?”, אני חושב לעצמי בדרך לשדה, “מעניין מה הם יחשבו על מידברן” אני תוהה. בין מחשבה למחשבה אני בודק שהדרכון איתי, מנסה לוודא שלקחתי את כל התחפושות שרציתי (כי היי, מה זה כנס של ברנינג מן בלי ללבוש טייטס זהוב?) ובעיקר מנסה לרסן את ההתרגשות שלי לקראת הנסיעה הזו.

 

יום חמישי 4.2, 15:30, ברצלונה.

לאחר טיסה דחוסה (לא לחינם קוראים לזה לואו קוסט) וחילוף מהיר בטורקיה נחתתי בשלום עם קצת כאב ראש והרבה סקרנות. מגיעים לדירה של המארחים שלנו – מאנקי ופנדה. שניהם פעילים חזק באירוע Nowhere שמתקיים בספרד כל יולי. יושבים ומדברים קצת על הא ועל דא ובעיקר על Nowhere ועל קווי הדמיון בין האתגרים השונים שעומדים בפני שתי הקהילות שלנו, בהקשר של האירועים שאנו מקיימים – גדילה הדרגתית, קשיי רישוי, השתתפות, מאמץ קהילתי ועוד.

לאחר התארגנות קצרה, אנו יוצאים לפגישה של המשלחת הישראלית כדי לתאם ציפיות לקראת המפגש עם “הדודים מאירופה”; עלינו לזכור שאנחנו מייצגים כאן קהילה שלמה, ליצור קשרים ולהיות מנומסים.  אני משתעשע במחשבה על כך שחבל שלא עשינו חליפות טרנינג כמו באולימפיאדה איתן היינו נכנסים בבוקר הכנס ומנופפים לשלום בצורה מלכותית לכולם.

בערב אנחנו הולכים לאירוע מקדים לכנס – מעין מסיבת “מינגלינג” כזו, שבה כל באי הELS מוזמנים להכיר ולקשקש על כוס יין. נכנסים פנימה, אוספים את התג (בכל זאת, כנס) ומתחילים לקשקש. בכניסה נמצא דוכן עם כל מיני ראשים וחלקי גוף של בובות חיות, עם הזמנה לתפור לעצמך חיית מוטציה משלך; אני לקחתי גוף של קואלה וראש של פרה, מבחינה מדעית אני מניח שהיה אפשר לקרוא לזה “CowWalla” (אני יודע מה אתם חושבים, הייתי צריך להיות קופירייטר).

תוך כדי שיחות אני מתגלגל לשיחה משותפת עם מריאן גודל – מריאן היא המנכ”לית ואחת מהחברים המייסדים של ארגון ברנינג מן האמריקאי (אשר לאחר כעשר שנות פעילות, נוסד בשנת 1997). העיניים של מריאן דומעות כשהיא מדברת על ישראל; אני מקשיב לה מדברת בהתרגשות כנה ואמיתית על איך בעיניה מדינות כמו ישראל הן המדינות שזקוקות ל”ברנינג מן” הכי הרבה ואני מסכים איתה בלב שלם.

עשרת העקרונות על-פיהם אנו מנהלים את התרבות שלנו, הן נקודות כל כך רלוונטיות ונכונות עבור המדינה שלנו – מדינה מלאה שסעים, מתחים וחיכוכים, מדינה שמלאה באנשים כל כך מוכשרים שרק מחפשים מקום לתת בו דרור ליצירתיות שלהם. גם אני מפתח לחלוחית קטנה בעין (נכנס לי גרגר אבק, נשבע) וממשיך את הדיון על הפעם הראשונה שלי בברנינג מן, בשנת 2006 ועל כךשאחת המסקנות העיקריות שלי הייתה שאני צריך לחייך יותר.

אחרי קצת עוד התמנגלות, שיחות וקצת ריקודים, הולכים הביתה, עייפים אך מתרגשים לקראת היום הראשון של הכנס.

 

יום שישי 5.2, 7:30 בבוקר, ברצלונה

*גלינג גלינג גלינג*

מתעוררים מוקדם כדי להגיע למקום בו מתקיים הכנס. הכנס עצמו נערך במקום שנקרא “The green fablab” – חלל “מייקרים” (“makers”) שנמצא בחוצות ברצלונה, על גבעה ירוקה מוקפת עצים ונוף מרהיב. כדי להגיע לשם צריך לקחת את המטרו עד לתחנה שנמצאת בפאתי ברצלונה ומשם, אוטובוסים שמחכים לנו לוקחים אותנו במעלה הגבעה.

 בדרך לשם אני מתיישב ליד בחור אנגלי, אחד מהפעילים בקהילה הבריטית, העונה לשם ריקארדו. לקהילה הבריטית יש שני אירועים – “מיקרוברן”, שמתקיים לאורך סופ”ש אחד ועוד אירוע שנקרא “Burning Nest” – ברן שמתרחש באתר נופש עם אפשרות לישון בחדרים, מיטות או לעשות קמפינג על הדשא בכיף שלכם. בפעם הראשונה ששמעתי על ברן כזה הייתי קצת סקפטי, שכן בעיניי, הניתוק מציוויליזציה הוא אלמנט חשוב ביצירת סביבה שבה אנשים מרגישים נוח לבטא את עצמם רדיקאלית. אבל מצד שני, הערבוב הזה שבין ציוויליזציה לבין הבועה הזו שאנחנו יוצרים בעת אירוע הוא דבר מאוד חיובי שיכול לעזור להוריד את העקרונות לחיי היומיום.

מגיעים למקום. האוטובוסים מורידים אותנו בצד הכביש ומשם יש הליכה רגלית על שביל עפר שבו אין גישה לאוטובוסים. ההליכה לוקחת עוד כ6-7 דקות (כנראה שלוקיישנים שקשה להגיע אליהם זה קטע של ברנרים בכל העולם). מגיעים לאתר עצמו, נכנסים, אוכלים ארוחת בוקר ומתחילים מיד בסשן הראשון.

מייגן רוטיג’ליאנו, מנהלת רשת הנציגים האיזוריים של ברנינג מן, פותחת את הכנס ומציגה את כל המדינות שנוכחות- 130 אנשים מכל רחבי העולם: אנגליה, צרפת, ספרד, איטליה, שווייץ, פינלנד, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, ארה”ב, ישראל, בלגיה, הולנד, ברזיל, קנדה, צ’כיה, גרמניה, ליטואניה, אוסטריה, הונגריה ואסטוניה. ההתרגשות בחדר רבה.

מריאן גודל נושאת דברים ומדברת על כיצד היא רואה את ברנינג מן כמשהו שבסופו של דבר ישנה את העולם (גם אם בסופו של דבר, זה לא ייקרא ברנינג מן) ועל הכיוון של האירוע האמריקאי לעומת האירועים האיזוריים השונים. במהלך סשן של שאלות ותשובות עולה המתח בין הקהילות האיזוריות ובין הארגון האמריקאי – עולות שאלות כמו מה טיב היחסים? האם מדובר במשהו ראשי שסביבו חגים לווינים קטנים או משהו שהצמיח דברים עם זהויות נפרדות? האם הארגון האמריקאי עומד בראש או מתייחס לאירועים האיזוריים כשווים לו? נקודה שעולה בצורה מאוד יפה בבלוג פוסט הזה שכתב Caveat magister, בלוגר וחבר במרכז הפילוסופי של ברנינג מן.

בהמשך עוברים לעדכונים קהילתיים. כל קהילה מקבלת חמש דקות על השעון כדי לדבר על מה קורה אצלם – דברים שנעשו ואתגרים ושאלות שממשיכים לעלות. אנחנו שומעים על החבר’ה מאירוע שנקרא The Borderland, שהוא למעשה ברן שמאורגן על ידי אנשים משוודיה ודנמרק ומתרחש בדנמרק. הם מתכננים להגדיל את האירוע שלהם השנה ל1100 משתתפים- יש להם מודל מאוד מעניין שבמסגרתו אין שבוע בנייה שמקדים לארוע, ותהליך הבניה הוא חלק אינטגרלי מהאירוע עצמו, אליו  מגיעים כולם, בונים יחד, נהניםולבסוף מפרקים והולכים הביתה – כל זה במשך שבוע אחד.

בהמשך אנחנו שומעים מהנציגים האוסטרים, הגרמנים, הפינים ועוד ועוד – כל קבוצה נמצאת בשלב אחר בהתפתחות הקהילה ומציגה את “הטוויסט” שלה על ברנינג מן. חלק מהקהילות עדיין נמצאות  בשלב של קבוצת פייסבוק עם כ-30 משתתפים ומפגשים ביתיים מדי פעם, אחרות נמצאות בשלב של מפגשי בר שמונים כ-160-180 משתתפים, דיבורים על לעשות אירוע ברן על הרכבת הטרנס סיבירית (כן כן, ברן-רכבת) ועוד ועוד…

ברנרים, אני אומר לכם…

בהמשך אנחנו מקבלים הסבר ועדכון על burners without borders - יוזמה שהחלה בברנינג מן 2005, שבמהלכו הוריקן קטרינה עשתה שמות בניו אורלינס. קבוצת ברנרים שהשתתפה באירוע גייסה כספים ונסעה (במהלך  האירוע) לעזור לשקם את קו החוף ההרוס. מאז היוזמה התרחבה וכיום היא כוללת מספר רב של פרויקטים חובקי עולם, שמטרתם לעזור לקהילות שמתמודדות עם אסון לעזור לעצמן.

אנו שומעים סיפור על ברנר שחי בקניה ומלמד ילדים חסרי בית איך לסובב פוי, כדי שיעסיקו את עצמם בפעילויות מיטיבות ולא יתדרדרו למקומות חשוכים שהחיים מזמנים להם. מפה לשם, הוא הצליח לייסד כבר 2 קבוצות קרקס עצמאיות שמורכבות מילדים אלה ומתפרנסות מהופעות ברחבי קניה. וזו דוגמא אחת בלבד, לשלל פעילויות ופרוייקטים של ברנרים ברחבי העולם :)

לאחר ארוחת צהריים, ממשיכים במרתון של סדנאות שונות שמועברות על ידי משתתפי הכנס. אני בוחר להיכנס לסדנת “Best practices for building a volunteer culture” – את הסדנא מעביר ריקארדו, הבריטי מהבוקר. לא יודע כמה פעמים יצא לכם להיות בכנסים מסוג זה, אבל להעביר סדנא לקבוצה שכרגע אכלה ארוחת צהריים זה אתגר לא קטן. ריקארדו, באמצעות משחקים ותנועה (לא ישבנו לרגע אחד) הצליח להדגים ולהראות כל מיני שיטות שהוא מכיר מהעבודה שלו בתור מנהל מתנדבים בצלב האדום. במהלך הסדנא אנחנו מפתחים דיונים על משמעות ההתנדבות עבור מתנדב: איך מצליחים לייצר מוטיבציה  נכונה? מה יותר כדאי לעשות ומה פחות? ובכלל – מה זה אומר להתנדב? האם כשאנחנו אומרים התנדבות אנחנו מדברים רק על משתתפים שעושים משמרת באחד הצוותים או אולי גם משתתף שהכין מתנה מאוד מושקעת לחלק למשתתפים אחרים נחשב גם הוא מתנדב?

ממשיכים הלאה – הפעם במקום להכנס לאחת הסדנאות נסחפתי לשיחה מאוד מעניינת עם החבר’ה השוודים שנמנים בין המארגנים של The borderland והם סיפרו לי על האירוע שלהם והמבנה שלו – מסתבר שאת כל ההחלטות שלהם הם מקבלים בדרך של דיונים מקוונים רבי משתתפים וברגע שמישהו מציע משהו – הוא אחראי על הביצוע. המשמעות היא שעד שמישהו לא ארגן פונקציה של עזרה רפואית (לדוגמה), פשוט לא הייתה כזאת פונקציה. זה מבנה מרתק וכנראה שבמדינה כמו דנמרק דרישות הרישוי והבטיחות הן קצת פחות קפדניות ומאפשרות התנהלות כזו.

בשיחה של עם השוודים הייתי עד לויכוחים שלהם בינם לבין עצמם, מה שגרם לי לחייך לעצמי  בעוד אני משווה את להט הויכוחים שלהם לזה שלנו – אם ביננו לבין עצמנו, בפייסבוק, במיילים או פנים אל פנים. תגידו מה שתגידו על ויכוחים וחפירות, יכול להיות שהם מעידים על אדם שאיתו ספציפית אתם לא מסתדרים, אבל יותר מהכל הם בהחלט מעידים על תשוקה ואכפתיות לגבי הקהילה שלנו והדבר הזה לכשעצמו – מעורר השראה :)

השעה 19:00 והאוטובוסים חזרה לעיר מחכים למעלה (זוכרים את דרך העפר שצריך ללכת?). יוצאים לדרך, שמחים ומרוצים עם חברים חדשים שרכשנו היום. יוצאים לדרינק קצר וחוזרים הביתה לישון, מחר יום חדש.

 

יום שבת 6.2, 7:30 בבוקר, ברצלונה

*גלינג גלינג גלינג גלינג*

מתעוררים, נוסעים ועושים את “העלייה לרגל”. ארוחה, קצת ברבורי בוקר ומתחילים.

היום, ניר (מנכ”ל עמותת מידברן), גיורא (ראש מחלקת קשרים אסטרטגיים) ואני (עבדכם הנאמן), נותנים הרצאה על מידברן, בנושא של גדילה. העובדה שהעניקו למידברן חלון שלם רק לעצמה היא בהחלט סיבה לגאווה בקהילה הקטנה שלנו.

בהרצאה בחרנו להתמקד ב-3 נקודות עיקריות בהיסטוריה של מידברן: דיברנו על האוקטוברן שהוביל לבסוף לרישום העמותה, על הגדילה שחווינו בין 2014 ל2015, התכניות לקראת מידברן 2016 וכמובן – משבר הרישוי של מידברן 2015 (כי חייבים קצת דרמה). לאחר ההרצאה ניגשו אלינו המון אנשים עם שאלות וסקרנות בעיניים; מסתבר שמידברן מעוררת אצל כל החבר’ה בגולה המון עניין ורצון ללמוד.

העובדה שבתקופה של ארבע שנים, גדלנו מכמה חבר’ה בבר לקהילה שמרימה אירוע בן 7,500 איש, לא הולכת ברגל. לצורך העניין,בערך באותה תקופה שבה התחילו הפגישות בבר הפושפין בפלורנטין (שנסגר מאז), שם התגבש הגרעין הראשוני של מה שעתיד להיות “מידברן”, התחילו פגישות דומות בברצלונה – הפגישות שלהם הולידו קהילה פעילה של כמה מאות אנשים,  בעוד שלנו הולידו “קצת” יותר. זו שאלה שאני (ומסתבר שגם הרבה אנשים אחרים מסביב לעולם) שואל את עצמי הרבה – מה יש בתרבות הישראלית שגרם לקבלה ולחיבוק הכל כך הדוק הזה של התרבות הברנרית בצורה כל כך מהירה?

לאחר הסשן הזה, שאר היום שלי הוקדש לשיחה מאוד מעניינת עם אנשים מהגרעין הקשה של Nowhere הספרדי, שהסבירו לי על האתגרים שעומדים מולם: חילופי אנשים, בחירת ועד מנהל חדש, המעבר ללוקיישן שיאפשר להם לגדול (Nowhere לא עובר את רף ה2000-2500 משתתפים בכמה השנים האחרונות), המאבק עם הרשויות שמערימות עוד קשיים ומיני ויכוחים פנים קהילתיים (מוכר לכם?).

משם אני ממשיך לסדנא בנושא התמודדות עם כלי תקשורת, שמעבירה איזבל מצוות התקשורת של ברנינג מן. מדברים על עיתונאים, על תקשורת, ועל כיצד להתייחס ולהכווין כלי תקשורת שמעוניינים לסקר דברים שמתרחשים באירוע או בקהילה שלך. גם כאן מידברן עולה בתור דוגמא טובה לניהול משברים תקשורתיים.

כל המידע שנדחס בראש מעובד באיטיות ובינתיים היום הסתיים; עולים חזרה, לוקחים את האוטובוס וחוזרים לעיר.

בערב יש מסיבה לכל אורחי ה-ELS ולברנרים מהקהילה המקומית – הנושא הוא “Masquerade” . בכניסה למועדון אנחנו נתקלים בשלל אנשים צבעוניים ומחופשים, חלקם נראים לי כמו מקבילים של כמה דמויות מהקהילה שלנו וזה מעלה לי חיוך על הפנים. בשלב כלשהו אני מבחין שאחד ממארגני המסיבה עומד בכניסה עם חיוך קפוא ושמץ של פאניקה על הפנים.

רק אציין שבשלב הזה המועדון לא הסכים להכניס עוד אנשים והשירותים סבלו מהצפה, דברים שמנקודת מבט של משתתף רגיל הם תקלות קטנות אבל מבחינת פרספקטיבה של מארגן – סוף העולם. מתוך הכרה עמוקה עם המצב שבו היה המארגן, שלפתי אותו מהמשמרת, השקיתי אותו מים וסעדתי אותו עד שחזר לקו השפיות. מצחיק עד כמה שיש בדיוק אותם טיפוסים בכל קהילה ובכל אירוע, במקרה הזה הטיפוס הזה היה מאוד דומה לי – נוטה לקחת את כל האחריות עליו ולוקח את זה מאוד קשה ברגע שיש תקלה כלשהי.

בסוף הערב, חזרנו הביתה, מבוסמים ומרוצים והלכנו לישון.

 

יום ראשון 7.2, 7:30 בבוקר, ברצלונה

*גלינג גלינג גלינג גלינג*

*יד מושטת, לוחצת על כפתור הsnooze*

יום ראשון 7.2, 9:30 בבוקר, ברצלונה

מתעוררים משנת לילה קצרה וממהרים ליריד “המייקרים”. היום האחרון בכנס התארח ביריד מייקרים מקומי שבו שמענו על חלק מהפסטיבלים המקומיים, שלהם יש קווי דמיון עם התרבות שלנו, ועברנו  תהליך משוב על הכנס.

אנשים טרוטי עיניים וחיוך על הפנים; כמות כל כך גדולה של השראה עד כדי שהמוח כואב מרוב חלומות ופנטזיות.

אז מה בעצם אני לוקח מכל הדבר הזה?

נזכר בשאלה ששאלתי את עצמי בתחילת המסע הזה: “מה יכולים ללמד אותי האירופאים האלה?”

הרבה.

לראות בצורה מוחשית את כל העשייה הזו ולחשוב שמאחורי כל אדם שנמצא שם בכנס עומדת קהילה שלמה של עשייה ויצירה זה דבר כמעט בלתי נתפס בכמות ההשראה והתקווה שהוא מייצר.

וכשאני אומר תקווה אני מדבר על תקווה בקנה מידה הכי גדול שיש – תקווה למין האנושי. אולי זה יישמע יומרני לחלק מכם, אבל אני באמת מאמין בזה ומקווה שכך גם כל אחד מכם – שבתוך כל הארגונים, הבלאגן, מרדף אחרי כרטיסים, ויכוחים בפייסבוק ושאר ירקות, אתם לוקחים רגע להשען אחורה ולהבין שמה שאנחנו עושים כאן הוא חלק מתנועה עולמית שמתפשטת לאט לאט (או במהירות הבזק במקרה שלנו) ובאמת מביאה לשינוי.

תקראו לי קיטשי, מגלומן, הזוי, חולם ומה לא… אבל אני באמת מאמין בזה.

אני מזמין אתכם לזכור את המהות הזאת גם בתוך שגרת החיים, כשענייני יום יום קטנים מסיטים את תשומת הלב מהדבר החשוב הזה  ומקשים עלינו לזכור למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

אני עושה את זה כי בסופו של דבר, אני יודע שזה הולך לשנות את העולם.

מה איתכם? :)

מחשבות על ביטוי ועל עצמי // אורנה פלס

$
0
0

כל אדם עובר תהליכים עם עצמו. תהליכים שקשורים בתפיסת הערך העצמי שלו, בדימוי הגוף שלו.

אנשים רזים, לא בהכרח רואים את עצמם כבעלי ערך גבוה יותר מאלה השמנים, ולעתים דווקא אדם כעור, מלא בביטחון עצמי וכריזמה אישית, הוא היפה ביותר והסקסי ביותר בעינינו. אני מרשה לעצמי להגיד את זה, בעיקר כי אני שמנה, תמיד הייתי בעיני עצמי, ואני יודעת מה זה להרגיש דחויה, ולא שייכת, ויחד עם זה אני גם יודעת מה זה להרגיש סקסית ובעלת ערך.

הקהילה הברנרית דוגלת בביטוי עצמי רדיקלי, אבל בעבור כל אחד הביטוי הזה הוא אחר, בעבור כל אחד הרדיקליות היא יחסית לעצמו, וחשוב לזכור, להבין ולכבד את זה.

כן, גם אני הרגשתי ביום הראשון בפלאיה, שאני מזדנבת אחרי אנשים יפים וצעירים ממני, גם אני הרגשתי שהבאתי את כל הבגדים הכי “לא נכונים”. גם אני הרגשתי שאני לא עומדת בסטנדרט, אבל זה כל העניין – בקהילה הזו הסטנדרט הוא שאין סטנדרט. אני צריכה לאפשר לעצמי להתבטא מתוך מה שמרגיש לי נוח, מתוך האמת הפנימית שלי, וכן, ברגעים מסוימים האמת הפנימית שלי אומרת לי – “רגע. עוד לא. עוד מעט”.

אני לא מסוגלת למחות את כל הנורמות התרבותיות שאני חיה בהן בהינף יד, ואני גם לא אמורה – זה תהליך. אז ברגעים מסוימים, ובאזורים מסוימים בפלאיה באמת הרגשתי את זה יותר, ובאחרים לא, וכמו בכל עיר זרה שטיילתי בה בעולם, לקח לי כמה ימים עד שמצאתי את עצמי בתוכה, עד שגיליתי איפה אני רוצה להיות, ומה מתאים לי. איפה החופש שלי נמצא.

כשחזרתי הייתי צמאה לתמונות. כל כך רציתי לראות איך החוויה שלי נראית, לחוות אותה שוב דרך פרספקטיבה אחרת. מדי פעם, בהבלחה כזו או אחרת, מצאתי את עצמי – בעיקר בתמונות כלליות, כי הייתי חלק מהעיר הזו, ובתמונה אחת שבה הייתי כל כך אחרת, עד שאי אפשר לנחש שזו אני.

יש קושי כל כך גדול בתיעוד, ובשיקוף הקהילה על רבגוניותה. מצד אחד, אנחנו רוצים לתת מקום לכולם, ומצד שני, אנחנו רוצים לתת חופש. אין לי תמונות מהרגעים הכי קסומים, כי הייתי עסוקה בלחיות אותם. אם היו ניגשים אלי ושואלים אותי אם אפשר לצלם ברגעים האלה, אולי זה היה מביך אותי, הורס את הרגע. אם לא היו שואלים, זה היה יכול עוד יותר להביך אותי ולהרוס את הרגע, ונניח שקרה קסם, ויש לי תמונה נדירה של רגע נדיר בו אני חופשיה, האם בהכרח אני רוצה לשתף את התמונה הזו עם העולם? האם העולם שלי, זה שמחוץ לקהילה, יבין?

הרבה פעמים אני מדמיינת את עצמי, איך אני נראית, איך אני זזה, איך הגוף שלי נראה, איך הפרצופים שלי נראים – ואני מתנהגת לפי מה שאני מדמיינת. אני חיה בנינוחות עם הדימוי שלי את עצמי בראשי, ואז מגיע איזה חלון ראווה, סלפי או ראי בחדר שירותים, ומבלבל אותי. בשנייה אחת הדימוי שלי מתרסק, הביקורת העצמית שלי משתלטת, ואני תוהה לעצמי – למה הייתי צריכה לראות את זה? הרי כשהרגשתי יפה, הייתי בוודאות הרבה יותר יפה מאשר כשהתבוננתי בראי ואכזבתי את עצמי. היכולת הטכנית להתבונן על עצמי מהצד לפעמים רק הורסת לי, ומצד שני כשמגיעה תמונה שמצליחה לייצר תאימות בין מה שבראש שלי לבין מה שנראה בה, אני אכן מרגישה את אותה ההתעלות המיוחלת, ואז, ורק אז, אני רוצה לשתף אותה. עם מי שמתאים לי. שיבין.

מסובך! אין לי תשובות, בעיקר מחשבות, ובכל זאת להבנה אחת כן הגעתי – כשהצלם אוהב את האובייקט שלו התמונות תמיד טובות יותר. המחשבות האלה הן שלי, אבל יש לי הרגשה שהן נכונות לעוד אנשים – יפים, שמנים, גבוהים, ושאר בריות.

הרבה יותר מעשרה עקרונות // רועי ב.

$
0
0

(*צילום: Daniel Bear)

בקהילה נוהגים לדבר על עשרת העקרונות. נדמה כאילו ברנינג מן התפתח סביב העקרונות, אך לא כך הדבר. עוד הרבה לפני שהועלו על הכתב, היו העקרונות חלק מהאירוע ומהקהילה, אם כי לא היה צורך אז לבחור את המילים הנכונות אשר יגדירו אותם. כשהתחילה תנועה החוצה, לאזורים אחרים בעולם וקהילות מרוחקות, ממש כמו דת, עלה הצורך להגדיר מה בעצם מאפיין את הקהילה וכיצד להסביר למשתתפים חדשים מהם המוסכמות. כל זה נועד על מנת לשמר את אופי הקהילה כפי שהיא.

בתור משתתף שהגיע בעיקר כתייר, המפגש הראשוני שלי עם הקהילה בנוואדה ב2014 הותיר אותי נפעם, ויותר חשוב מזה, פחות ציני (והרבה יותר מאושר). עם זאת, הדרך לתובנות שאפשרו לי ללמוד לשחרר, לא הייתה קלה. יש משהו באיזון הזה בין קודש לחול, כבוד וחוצפה, רכות וחספוס שנמצאים ביחסים בין אנשים, בהוויה ובתרבות של ברנינג מן, שעלולים לבלבל את מי שנחשף אליהם בפעם הראשונה. אחת הבעיות היא שעשרת העקרונות המנחים את הקהילה, אלו שהועלו על הכתב לפני יותר מעשור, לעיתים מתנגשים אחד עם השני ומותירים מקום רב לפרשנות.

לדוגמא, עקרון ההכללה הרדיקאלית – עקרון המשקף הזמנה לכל אדם באשר הוא להצטרף לקהילה – מתנגש לפעמים עם עקרון הביטוי העצמי הרדיקאלי – זה שמאדיר את חשיבות מתן אפשרות ביטוי לכל משתתף. מצד אחד מצופה ממני להכליל כל אדם, מצד שני, מה אם דרך הביטוי שלו פוגעת בערכים שאני מקדש? איך אפשר להכליל מישהו שמערער על אמונותיי?

דוגמא אחרת היא עקרון ההסתמכות העצמית – ברמה הבסיסית ביותר עלינו לדאוג למים ואוכל לעצמינו למשך זמן האירוע – מצד שני עקרון הענקת מתנות המקדש את חווית הנתינה. איך אם כן אני משלב את הרצון שלי לתת למישהו משהו שברור לי שהוא זקוק לו, לבין הציפיה שלי ממנו שיסתמך על עצמו?

קונפליקט נוסף שבא לידי ביטוי ומורגש לקראת מידברן 2016 הוא בין עקרון ההשתתפות לעקרון ההכללה הרדיקאלית. הקהילה רוצה לגדול ולהכליל אנשים חדשים, אך קיים חשש מירידה ברמת ההשתתפות.

 

אם כן, לא תמיד ברור כיצד צריך לנהוג. מי שחושב שהחוקים ברורים – המציאות תטפח לו על הפנים.

ואולי מתוך זה נוצר אצלי הצורך להגדיר עקרונות מנחים נוספים. לקחת מפה ומשם, להוסיף להם מעצמי וכן, גם לשתף אותם עם אחרים. העקרונות האלו “עושים לי סדר” ומאפשרים לי לפתור חלק מהקונפליקטים בין עשרת העקרונות המקוריים. אולי הם יעזרו גם לכן.

 

לרצות להיות לבד זה בסדר

לא כולנו מוחצנים (extroverts). בתרבות הפופלרית ובמיוחד בקהילת הברנינג מן, קיים דגש גדול מאוד על ביטוי עצמי רדיקאלי. למופנמים שבינינו לפעמים קשה יותר להביא מעצמנו החוצה. למרות שהתהליך שעברתי כחלק מהמפגש עם הקהילה הוא ללמוד לשחרר יותר, לפעמים אני עדיין זקוק לזמן לבד, לטעון מצברים ולנוח. אם זה באירוע עצמו- לשוטט לבד בין המיצגים, לא בהכרח ליצור קשר עם אנשים אחרים, פשוט להיות. אם זה ביום יום בעולם הדיפולטי, לבחור את אירועי הקהילה אותם אני פוקד, ולא להרגיש שאני חייב להיות בכולם.

 

למדו מתי לשנות את הסצינה

“משנה מקום משנה מזל”, אמרה שגורה ונכונה גם כאן. עם זאת, אני לא מאמין במזל אלא בעיצוב מציאות. כשלא טוב לי בסיטואציה אני מנסה לזהות את הסיבה ולגרום לשינוי כלשהו. בדרך כלל מדובר בשינוי מקום פיזי או ויתור על חוויה קיימת על מנת לעבור לחוויה הבאה. במידברן קל מאוד לעשות זאת בזכות עושר האפשרויות הקיימות.

 

תנו לעצמכם לחוות רגשות שליליים

זה קורה לכולם. נהוג לומר שהיום בו שורפים את האיש, היום בו השמיים בוערים והחגיגות בעיצומן, הוא גם היום העצוב והבודד ביותר שתחוו. כמובן שלא בהכרח זה מה שיקרה, אך סביר ביותר שבתקופה אינטנסיבית עמוסה בחוויות מכל הסוגים, תזכו לחוות את כל קשת הרגשות האפשריים. נצלו את הזמן הזה כדי ללמוד על עצמכם. מה עושה לכם טוב, מה לא, ואיך אתם מתמודדים ברגעי משבר.

טיפ: הטמפל (המקדש) הוא מקום טוב להגיע אליו כשאתם מרגישים קצת עצובים.

 

אל תחנכו, דברו מנסיונכם

לעיתים אנו חשים צורך לחנך אנשים אחרים בקהילה ולכפות את הפרשנות הסובייקטיבית שלנו של עשרת העקרונות. חשוב לדעתי להתרחק מהגישה המלמדת שיש בה התנשאות, ולהביא מנסיונכם האישי, מדוע דבר מסוים ראוי לדעתכם במרחב המידברנרי ודבר אחר פחות ראוי או מקובל. אם תתנסחו בצורה הזאת תגלו הרבה פחות התנגדות ואולי גם תצליחו לגרום לשינוי חיובי אצל מישהו אחר.

 

למדו להנות מביטוי עצמי של אחרים

רבים מדברים על ביטוי עצמי רדיקאלי, אבל אל תשכחו לספוג מאחרים וגם לשקף להם עד כמה אתם נהנים ממה שהם מביאים מעצמם. המתנה הכי טובה שתוכלו לתת על הפלאייה היא מחמאה כנה.

 

דאגו לצרכים הפיזיים לפני הרגשיים

אכלתם? שתיתם? קר או חם לכם? לפעמים המצב הרגשי ישתפר פלאים ברגע שתשימו לב לצרכים הפיסיים ותספקו אותם.

 

אתם לא אמורים לאהוב כל אחד

הכללה רדיקאלית לא מחייבת שתאהבו את כל מי שתפגשו. קבלו את האחר והכלילו אותו, אבל הרשו לעצמכם לא להתחבר לכל אחד. לא כולנו משדרים על אותו תדר, לא לכולנו אותה רמה של אנרגיה בכל רגע נתון. בסופו של דבר הכללה אינה מחייבת הכלה.

 

מומלץ לקרוא גם את מדריך ההשרדות הרגשי שתורגם מאנגלית ומדבר על חלק מהנושאים שבפוסט הזה:

http://goo.gl/WIye93

“The playa will provide” // שרונה

$
0
0

The Playa will provide

אמרתם לי. וידעתי במקום כלשהו פנימה שזה נכון.

הפלאיה תמיד סיפקה לי כל כך הרבה רצונות, כמיהות ומחשבות שנעו בי ברגע מסוים.

אבל עם כל האהבה שלי לפלאיה ולמידברן, לא האמנתי שהיא תוכל לספק לי כל כך הרבה.

הייתי במידברן הראשון. וירג’נית צעירה וחסרת כל ידע על הקהילה ועל המהות. קראתי את כל העקרונות והמדריכים שצריך לקרוא- ועדיין, לא ידעתי דבר עד שראיתי את האיש נשרף ועולה במערבולות של אש אל השמיים.

אז הבנתי. הגעתי הביתה.

בית קצת משוגע, אבל בכל זאת בית, הבה לא נשפוט.

 

במידברן השני התעליתי וכבר בניתי בית ומשפחה משל עצמי- התקבצנו קבוצה של חברים והגשמנו חלומות.

הקאמפ שלנו עלה מחזון של רגע  בעולם ההזיות של סטלנים ומשם הפך למציאות שהתעלתה על עצמה והפכה למחנה הכי אוהב, מחבק, משוגע ומדהים שאפשר היה לבקש.

זה עלה לנו בהרבה לחץ, עצבים, מאמץ, הרגשה ש”הכל-נמצא-על-הכתפיים-של-מעט-מדי-אנשים”, ש”הכל-הולך-לקרוס” בערך חודשיים ברצף. ואיך אפשר בלי מנטרת ה”למה-לקחתי-את-זה-על-עצמי-איזו-טעות” לפחות פעם ביום.

 

אבל, צדק מי שאמר שכמה שאתה נותן מעומק לבך- כך גם תקבל.

 

מהרגע שהמידברן התחיל הכל היה מושלם. חוויות על גבי חוויות שלא דמיינתי שיקרו, הפכו למציאות פשוט מעצם העובדה שהצבנו את המסגרת הפיזית והרעיונית של החלומות שלנו, של המידברן שאנחנו דימיינו, החוצה אל העולם.

ואנשים עפו. וגם אני.

וכמעט ולא הייתי בקאמפ שלי, או בקאמפים אחרים. מישהו אמר FOMO ?

 

איפשהוא, כנראה שזה היה היום השני או השלישי.. מי כבר זוכר בין כל ענני הערפל.. הפלאיה סיפקה לי אהבה. אדם שבמקרה הגיע, בדיוק ברגע הנכון והמדויק ביותר, הופיע. הבזק ניצוץ בין זוויות העיניים הספיק כדי שנמשיך לבלות את שאר הימים ביחד, זמן שחרג עוד כמה חודשים מעבר לימי המדבר.

לא קיוויתי או ציפיתי למצוא אהבה רומנטית על הפלאיה. אבל היא סיפקה בהתאמה למידת פתיחותו של הלב שלי אל האושר שבחוויה הזו. וזכיתי.

זכיתי לאהוב לתקופה קצרה אך חזקה. להכיר מציאויות חדשות ועולם שבו הלב יכול להיות גדול ואוהב ומכיל.

אז תודה לך פלאיה.

 

אני לא יודעת מה תכננת בשבילי ב”אבראכדברא” אבל אני יודעת שמה שזה לא יהיה- שמח, עצוב, מעיף, מפיל, אוהב, כואב, פושר, חם או קר ובעיקר מלא אבק- לכל אני מוכנה.  

בלב פתוח, גדול ופועם- באה שוב הביתה.

ערב הגאלה השנתי שלח את התורמים ללמוריה // רעות סהר

$
0
0

בשבת בלילה הפלגנו כולנו ליבשת למוריה, ערב הגאלה של קרן האמנות של מידברן. זו היתה הפסגה של טיפוס ארוך, אשר לפנות בוקר, לאחר שכבר הסתיים האירוע, כבר לקחו בו חלק 120 מתנדבים בתכנון, בנייה, שיווק, מכירות ופירוק. זה היה פרויקט ענק ראשון מסוגו בקהילה האזורית שלנו שמשך תשומת לב גדולה מארגון הברנינג מן העולמי שאף נתן את תמיכתו הרשמית ושלח אלינו לישראל שני אנשים מטעמו על מנת לסייע.

מטרתו של ערב הגאלה היתה גיוס כספים לקרן האמנות של מידברן ובכך לתמוך בעשרות מיצבי אמנות שיוכלו לקום ברחבי הפלאיה באירוע מידברן 2016. תוך זמן קצר נמכרו כל הכרטיסים לערב והעבודה הקשה על תכנון הערב, שיעמוד בסטנדרטים בינלאומיים, החלה. מה לא היה שם? תצוגת אופנה מרהיבה של מעצבים ברנרים וכאלה הקשורים לקהילה, מכירה פומבית של יצירות אמנות וצילומים של חברים מהקהילה, מופעי מוזיקה, מופעי לוליינות, נאומים מרגשים והמון חיבוקים ואהבה.
הערב הוכתר כהצלחה! גם מבחינת גיוס הכספים אבל גם מבחינת הפקה מורכבת ומוצלחת. היו שם רגעים קסומים בהם חשפנו את הקהילה שלנו במיטבה להרבה אנשים חיצוניים, חלקם בעלי השפעה אדירה, שמתעניינים בתרבות אלטרנטיבית, אמנות וקהילתיות.

קרן האמנות היא נדבך חשוב מאוד עליו נשענת הקהילה שלנו ועליו נשען מידברן, אין לנו יכולת ליצור את הפלאיה כפי שהיא אמורה להיות ללא התמיכה של קרן האמנות. האנשים שהגיעו בשבת להיות אורחים בערב הגאלה הם השותפים החדשים של קרן האמנות שלנו.

כל כך הרבה תודה, הוקרה והערכה מגיעים לכל כך הרבה אנשים שנתנו מזמנם, כשרונם, מרצם ויכולתם להצלחת הערב הזה. הקהילה כולה מודה לכם ויש לכם חלק אדיר באיך שיראה האירוע השנה.

אל יבשת למוריה הגיעו לקראת סיום הערב המוני חברי קהילה שבאו לקחת חלק במסיבת הנשף שהתקיימה לאחר הגאלה. זאת היתה מסיבה ברנרית אמיתית עם אווירה מחשמלת וקסמים באוויר, תודה לכל מי שבא והביא איתו את האנרגיות המדהימות שלו. זו רק תחילת הדרך. אנחנו מקווים שלמוריה תהפוך למסורת ותהיה מקום בו נבקר בכל שנה ואליו נביא מבקרים חיצוניים שייחשפו כל שנה מחדש לאנשים המיוחדים של מידברן, לאמנות חסרת הגבולות, לעקרונות עליהם מושתתת הקהילה שלנו ולשינוי שאנחנו רוצים להוביל בארץ בתחומים שונים.

איפה עובר הגבול? // לילך מרום

$
0
0

“This is my dance space this is your dance space, I don’t go into yours and you don’t go into mine“ (ריקוד מושחת)

חלק לא קטן מהמהות שלנו כחברים בקהילת מידברן, היא האפשרות לחקור את הגבולות האישים שלנו. “ביטוי עצמי רדיקלי” –  שלוש מילים שמכילות בתוכן שמחה, חופש, לבוש, עירום, שפה ולפעמים גם פריצת גבולות, אבל מה קורה כשפריצת הגבול שלי, כאינדבידואלית בפלאיה, פוגעת במישהו אחר? איפה נגמר הביטוי הרדיקלי שלי ואיפה מתחיל הביטוי של האחר?

בתור מישהי שכל חייה מתמודדת עם הצבת גבולות לאחרים ובדיקת גבולות לעצמי, אני מודה שהנושא הזה מעסיק אותי לא מעט ולאו דווקא בהקשר של הקהילה. מאז שאני זוכרת את עצמי אנשים הגדירו אותי כסקסית. לא מעט אנשים ראו זאת כהזמנה, אם זה המפקד בצבא שחשב שלחבק אותי בעודי מנסה לברוח זה מגניב או הצעות מגונות שלא את כולן קיבלתי באהבה. “מרחב הריקוד” שלי, כמו שג’וני אומר לבייבי בסרט, נפרץ לא מעט.

כשעבדתי בביטחון בנתב”ג הייתי משתמשת בדלפק של המזוודות או בסטנד בשביל ליצור גבול פיזי ביני לבין האחר, אבל ביום יום אני לא יכולה להסתובב עם הדלפק, ושום מחסום פיזי לא יכול למנוע מאנשים להסיק מסקנות עלי או להעיר הערות. מה גם שאני בעצמי ממשיכה לבדוק מי אני, מה אני אוהבת ללבוש, איך אני אוהבת להתבטא והיכן עוברים הגבולות שלי בכלל.

לפני כמה שנים החלטתי ללכת לפסטיבל ‘פשוט’ בו הבגדים הם אופציונליים. סקרן אותי לבדוק את הגבול שלי בנושא העירום.  גיליתי שלא הרגשתי בנוח להסתובב עירומה ולכן הסתובבתי עם ציור גוף, סוג של בגד אבל מצבעים.

בערב השני של הפסטיבל ישבתי עם בחור הולנדי, שהסתובב בלבוש הולדתו ומה לעשות אינו נימול. בחורה שישבה שם והיתה ללא ספק תחת השפעה של משהו, מאד התרגשה מהנושא וקראה לעוד אנשים לבוא ולחזות בבחור הלא נימול… עכשיו פריז לרגע, כן אני יודעת שדמיינתם הולנדי חתיך עירום עומד ונבחן (זה בערך מה שקרה), אבל תשאלו את עצמכם: האם הסבת תשומת הלב לאיבר של הבחור היא חציית גבול? 

האם ניסיון לגעת הוא הטרדה מינית? ומה אם ההולנדי פשוט מנומס ולא נעים לו להגיד “גברת זוזי לי מהפרצוף” ?

לסקרנים שביניכם, אני לא זוכרת את המילים המדויקות, אבל מכיוון שאישית הרגשתי לא בנוח עם הסיטואציה והרגשתי שגם הוא, הסטתי את הדיון למקום אחר.

בואו נחזור רגע לפלאיה שלנו, הלוא במידברן עסקינן – אז מה קורה אם מישהו או מישהי מסתובבים להם בלבוש נועז רחמנא לצלן וזה לא בא טוב למישהו בעין? מצד אחד יש לנו את החופש לביטוי עצמי רדיקלי ומצד שני יש לנו את המקבל שלא בהכרח נעים לו או נוח לו.

אז מה עושים? אני חושבת שכל אחד צריך לשאול את עצמו את השאלה הזו, כחברים בקהילה, כחברים במארג הנקרא פלאיה ובכלל כבני אדם. בחינה עצמית אף פעם לא מזיקה והאמת שההגדרה של ביטוי עצמי רדיקלי מדברת גם על האחר.
לדעתי אלו המתהדרים במגן של “זהו הביטוי העצמי הרדיקלי שלי “מתעלמים מהחצי השני של ההגדרה: “ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען”.  

אז אני בוחרת לקחת אחריות על הביטוי העצמי שלי, בלי פגיעה בחופש שלי ובלי פגיעה בחופש של האחר.

איזון זאת מילת המפתח ובינינו אם יש ספק – אין ספק.

 

ליצור ולשרוף // ליה (ליאת) רוטנר

$
0
0

היה זה אחר צהריים רגיל לגמרי.  הכל היה שומם ומשעמם, כשלפתע, מלמלתי את מילת הקסם: “מידברן”.

באותו רגע נפער פתח תחת רגליי וצנחתי לתוך מאורת ארנב אינסופית. מסביבי מרחפים אינספור מיצבים, פסלים ויצירות אמנות, כולם מתלקחים בלהבות, נשרפים ואז שוב נבנים מחדש מאליהם. בטרם הספקתי להבין מה קורה – פגעתי בקרקע ומצאתי את עצמי בארץ הפלאות של מידברן: מחלקת אמנות.

שם, בנפש עצורה, התבוננתי מסביב על כל עבודות הריתוך והבנייה, הצביעה והציור, התפירה והקשירה – רציתי לגשת אליהם, להגיד שלא יטרחו כל כך כי ממילא ישרפו את הכל ביום האחרון של מידברן – ואז, כמו מלאך, ירדה אליי ענת, אחראית תקשורת של מחלקת אמנות, והיא הסבירה לי, שהיצירה ושריפתה הן אלמנט משולב וחשוב ביותר במידברן.

“בלי האמנות – מידברן הוא סתם עוד פסטיבל”, מצהירה ענת, “במיוחד כי המשתתפים הם היוצרים, והם משקיעים באמנות מכספם ומזמנם. הם עושים הכל, החל משלב החלום, החזון, ועד לשלבי התכנון, הביצוע, השינוע והשריפה. אנחנו כמחלקה מתווים להם את הדרך. יש גם דברים לא פשוטים שצריך להתמודד איתם, אם זה לשקף לאמן שהוא לא עומד בלוחות הזמנים או בתכניות שהוא הגיש. עבודת המחלקה לא מסתיימת, אנו פועלים כל השנה”. רבים מהפעילים במחלקה הם אמנים בחיי היומיום, אך מסתבר שרבים באים גם מתחומים שונים לחלוטין.

. הביטוי העצמי הרדיקלי הוא אולי אחד המאפיינים המובהקים שמבדילים בין מידברן לבין אירועים אחרים. הדגש על יצירה עצמית, בין אם דרך מחנות נושא מיוחדים ובין אם באמנות, הוא מה שהופך את מידברן מעוד אירוע קאמפינג צבעוני ומוזיקלי – למקום שבו כל אחד מביא את עצמו, במרחב ובחופש שלו, איך שבא לו ובאיזו צורה שהוא בוחר.

ענת  סיפרה על הניוזלטר המחלקתי של אמנות, “קנבס המדבר”.  “תהליך יצירת האמנות במידברן הוא תהליך ארוך ומורכב,” היא מספרת, בזמן שסביבה עפים באוויר רסיסי עץ ונתזי צבע, “מידע רב צריך לעבור לכמות גדולה של אמנים ובלוחות זמנים צפופים. הרבה אמנים שמציגים במידברן אינם אמנים בחיי היום יום שלהם ולא תמיד הם מסוגלים ויודעים להעריך ולהיערך מראש לדרישות הגבוהות ולאבני הדרך הרבות בדרך לפלאיה. לדעתי, כל מיצב שמצליח להגיע לפלאיה זה סוג של נס, התפקיד שלנו כמחלקה הוא לתת לאמנים תמונה ברורה של התהליך”.

היצירות המפוארות סביבנו הלכו והתנשאו לגובה. אנשים עם פנים מיוזעות, עיניים נוצצות וידיים מאובקות חזרו לכיווננו מעוד יום יצירה, ואני שוב תהיתי איך ניתן לשרוף את כל זה? יצירות שעבדו עליהם כל השנה?

“שאלה טובה,” ענת משיבה. “לדעתי יש משהו מאוד מיוחד בתהליך שעובר אמן שמחליט לשרוף את היצירת שלו. הייתי שותפה לבניית שני מייצבים, שלא נשרפו. אני יכולה רק לדמיין את תחושת האבדן וגם השחרור והעילוי – לראות את מה שעבדת עליו כל כך קשה, פתאום נעלם. זה עיקרון המיידיות שמאוד נוכח באמנות של מידברן. אני מרגישה שמייצב מפסיק להיות רלוונטי כשהוא מנותק מהזמן ומהמקום שבו הוצג. את המיצב הבא שאבנה אעדיף לשרוף”.

היא מוסיפה ומספרת על הפרויקט הטכנולוגי שיצרה למידברן האחרון עם כמה חברים: “החלטנו להסתמך על המשאבים של עצמנו בלי לקוות לגייס משאבים חיצוניים. זה דרש ויתורים בהיקף התכנון, אך איפשר לנו להתרכז בחופשיות ביצירה וזה היה כיף גדול.”

אני פוקחת עיניים. נו בטח שזה היה חלום, אני חושבת. איפה במציאות ישנם אנשים כאלה?


תגידו, זה לא שקוף מדי? // רועי צחור

$
0
0

שלום חברים וחברות,

אני רועי, חבר בוועד המנהל של עמותת מידברן. זהו הפוסט הראשון שאני כותב בבלוג מתוך סידרה של פוסטים אשר יעסקו בעמותת מידברן.

בתחילה אספר מעט על עצמי – אני בן 35, מתגורר בימים אלו ברמת-גן. במקצועי אני מהנדס תוכנה, למדתי הנדסת תוכנה ותואר שני במנהל עסקים ויזמות. אוהב לפרק ולבנות דברים – בעבר בעיקר טיסנים והיום מתעסק בפיתוח בארדואינו, בעיקר בפרויקטים הכוללים לדים (תחביב חדש מאז מידברן).

בשנת 2013 השתתפתי בברנינג-מן בנוואדה, ומיד לאחר מכן חברתי לקהילה הישראלית ועזרתי בהפקת אירוע מידברנרות הראשון. באופן טבעי נשאבתי לעשייה ומאז פעלתי בתחומים רבים, ביניהם: הקמת וניהול הסלון, תפקידים מגוונים בצוות ה- IT וניהול אתר האינטרנט של העמותה. במקביל, הצטרפתי לעמותת מידברן ותפקדתי כיו”ר ועדת ביקורת עד לפני כ- 4 חודשים כשנבחרתי לוועד המנהל.

בפוסט זה בחרתי לדבר על נושא חשוב שמעסיק אותנו בעמותה ואת חברי הקהילה רבות – שקיפות.

מה זאת שקיפות?

באופן כללי, שקיפות מתארת התנהלות של ארגון בצורה כזו המאפשרת גישה למאגרי מידע של הארגון. בתור ועד, אנו מקשרים שקיפות לפתיחות, ללקיחת אחריות, לתקשורתיות ולביקורת עצמית.

אם נסתכל בוויקיפדיה, נראה ש “…השקיפות יכולה להתבטא בעוצמות שונות, למשל ייתכן שרק לחברי/עובדי הארגון תהיה גישה לכל או לחלק ממאגרי המידע, וייתכן שגם לאנשים מחוץ לארגון תהיה גישה לכל או לחלק מהמידע”. זאת נקודה שחשוב להבין – שקיפות היא לא בהכרח מוחלטת! יש דברים שאפשר לשקף ויש דברים שאי אפשר. יש מידע שמשוקף לכלל הציבור, יש מידע שמשוקף לכלל חברי הארגון, ויש מידע שלא משוקף כלל.

מה אומר החוק לגבי עמותות?

מידברן היא עמותה רשומה כחוק וכפופה לכללים שנקבעו בחוק ועל-ידי רשם העמותות, וחלים על כל עמותה בישראל. המידע שעמותה נדרשת לפרסם על-פי חוק לכלל הציבור כולל את הבקשה לרישום עמותה, תקנון העמותה וכן דיווחי העמותה השוטפים הכוללים את הדוח הכספי השנתי, הדוח המילולי השנתי, רשימת חמשת מקבלי השכר הגבוה ודוח על תרומות מישות מדינית זרה.

בנוסף, על העמותה לספק לחברי העמותה גישה לפרוטוקולים של האסיפה הכללית, לפנקס חברי העמותה, לפנקס חברי הוועד וכן לדוחות הכספיים והמילוליים.

שקיפות בעמותת מידברן

עכשיו הגענו לחלק המרכזי והמעניין. כפי שהבנתם, רמת השקיפות הנדרשת על-פי חוק מהעמותה נמוכה מאוד – אין דרישה חוקית לפרסם דוחות שקיפות לאירועים, נתונים הקשורים להפקה, מרכיבי עלות הכרטיס, דוחות הוצאות וכו’.

עמותת מידברן החליטה כבר מאירוע מידברן הראשון לפעול ברמת שקיפות גבוהה במיוחד, הרבה מעל הנדרש ממנה על-פי חוק. אנו מאמינים שכעמותה קהילתית, חובה עלינו לשקף ככל האפשר את מה שקורה בארגון. לכן, מופק בקביעות דוח שקיפות מפורט בסוף כל אירוע, הכולל תחקיר מקיף של כל מה שקרה באירוע, לקחים לשימור ונקודות לשיפור. חלק נוסף שאנו כוללים בדוח השקיפות הוא דוח כספי המפרט את ההוצאות וההכנסות של האירוע. למיטב ידיעתנו, אנחנו האירוע היחיד בישראל אשר מפרסם דוח שקיפות המכיל פרטים אלו בסוף כל אירוע.

שקיפות לא באה בקלות. היא דורשת תשומת לב ומשאבים רבים. עמותת מידברן היא עמותה צעירה שמתפתחת בימים אלו, והיא עמותה לא שגרתית, עם אופי פעילות ייחודי וקהילה מיוחדת. אנו מפיקים את אירוע מידברן, שהוא ללא צל של ספק אחד מהאירועים המורכבים ביותר מבחינה הפקתית בישראל. כמות העבודה השוטפת גדולה ואנו יודעים שלפעמים אנו לא מצליחים לתת תשומת לב מספיקה לנושא השקיפות ותמיד יש לנו במה להשתפר.

תגידו, זה לא שקוף מדי?

לפעמים אנו נתקלים בסתירה בין הרצון למידע המגיע מן הקהילה לבין יכולת השיקוף שלנו. יש מספר דברים שלא נוכל לשקף. למשל, לפני כחודש עלתה בקשה לפרסם את פירוט ההוצאות של אירוע מידברן ולפרסם אותן ברמת החשבונית. הסיבה לבקשה לפרסום הייתה בכדי לנסות להוזיל עלויות הפקה. מהלך כזה חושף את המחירים שקיבלנו מספקים בעבור ציוד ושירותים. מי שמכיר את תחום הפקת האירועים יודע שהמחירים אינם קבועים בין לקוח ללקוח ובין אירוע לאירוע ונגזרים מפרמטרים רבים. יש מספר ספקים אשר הסכימו לתת לנו הנחות משמעותיות ובתנאי שלא נפרסם את פרטי העסקה. פרסום הפרטים בניגוד לסיכום שלנו עם הספקים עלול להסב לנו נזק של מאות אלפי שקלים, בנוסף לנזק תדמיתי בלתי הפיך.

מיד עולה השאלה – אם המידע לא חשוף, כיצד יכולים חברי הקהילה, שיש להם יכולת לנהל מו”מ עם ספקים או קשרים שיכולים להוזיל עלויות, לתרום? התשובה פשוטה – השתתפות.

כל ההישגים שהשגנו עד היום הגיעו מתוך השתתפות, מתוך אנשים שלקחו על עצמם אחריות וקידמו תחומים ופעילויות. בואו נפעל כולנו בדרך הברנרית – במקום לבקש מאנשים אחרים לייצר דוחות בכדי שאחרים יוכלו להסתכל עליהם, אפשר פשוט להצטרף לצוותי הלוגיסטיקה ולפעול מבפנים. זאת הדרך הפשוטה והיעילה ביותר שהוכיחה את עצמה מאז קום העמותה.

 

שלכם,

רועי צחור

חבר הוועד המנהל,

עמותת מידברן

 

יש לכם נושאים נוספים שאתם רוצים שאכתוב עליהם? יש לכן שאלות ללא מענה? מה אתם חושבים שכדאי לשקף לקהילה ובאיזו דרך? כתבו כאן למטה בתגובות.

כל המילים שיש לי // ניר אדן

$
0
0

שלום, קוראים לי ניר אדן, אני חבר קהילה מן המניין ובשלוש השנים האחרונות משמש כמנכ”ל עמותת מידברן מתוכן שנתיים בהתנדבות.

אני עומד לכתוב את כל המילים שיש לי, את כל ההסברים, הסיבות והשיקולים לרוב אם לא כל הנושאים שמרכיבים את המצב הנתון בו אנו נמצאים כקהילה. אני כותב באופן אישי ובאותו זמן גם אייצג את דעתם הרווחת של העמותה ונציגיה.

זה עומד להיות ארוך אבל אין ברירה הפעם.

אם חשוב לנו באמת להבין אנחנו צריכים להיות יסודיים, ולכן אני מזמין את מי שרוצה באמת להבין לקרוא את הכל, רק כך נוכל להיות בטוחים שכיסינו את כל מה שיש לי לומר.

כל מה שאכתוב בא מתוך רצון עז ,שבסופם של הדברים נדע, נבין, ואולי נסכים, ואם לא נסכים אז לפחות נדע שהכל נאמר והוסבר.

אתחיל מהאישי דווקא, בחודשים האחרונים לא קל לי. לא קל  לשמוע טענות, קשה עם התובנה שיש לי חברים שפגועים, מתוסכלים לפעמים כועסים אבל בתוך כל זה אני חושב שאני מכיל, אני ורבים מהארגון חיים בביצה של ביקורת, האמינו לי, אין יום בודד שאני ושאר האנשים איתם אני עובד, לא מקבלים ביקורת, בכל התצורות שאנחנו מכירים, מיילים, הודעות וואטסאפ, הודעות בפייסבוק, פוסטים זועמים, שיחות מסדרון ורחוב, סרטונים ומכתבים פתוחים.

אמשיך בכך שכל, אבל כל הפועלים – פועלים ממקום טוב עם כוונות טובות. החזון הוא אותו חזון, השאיפות הן אותן שאיפות וההוכחה הכי גדולה היא ש-99 אחוז מהם עושים זאת מרצונם החופשי, בהתנדבות וללא מחויבות אחרת.

אז נכון, זה נאמר לא פעם אבל היה חשוב לי לומר לכולנו את זה שוב לפני שצוללים.

למה מידברן?

חזרתי יחד עם עוד 8 חברים מהארגון וצוות ההפקה לפני כשבועיים מכנס ה- Euoropean Leadership Summit של ארגון הברנינג מן, בערב הפתיחה פגשתי את מריון גודל (מנכל”ית ארגון האם). שוחחנו במעגל עם עוד חבורה של נציגים אזוריים מאירופה בעוד שהיא מספרת לסובבים “למה מידברן?!”

הלמה של מריון, הלמה שלי ואני מניח שהלמה של כולנו בסופו של דבר מתחברים לחזון של העמותה – “לעודד מרחבים מעוררי השראה להשתתפות”.

השם מידברן הוא נגזרת של מידבר וברן ואין לשם קשר פוליטי למזרח התיכון.

מידברן זו התנועה הקהילתית הכי משמעותית שהייתה בישראל בשנים האחרונות -וזו הצהרה שלי.

זה פרויקט האמנות הכי משמעותי, פרויקט ההשתתפות וההתנדבות הכי משמעותי ,הוא השראה לילדים, לבוגרים והוא ישנה את העולם.

מידברן כיום הינה קהילת הברנרים הגדולה בעולם פר מדינה ועל פי ההערכות תהפוך לאירוע האזורי הרשמי הגדול בעולם כבר בשנת 2017-18.רק כדי לסבר את האוזן, כיום, ישנם בעולם כ-60 אירועים אזוריים.

ארגון הברנינג מן הכריז זו השנה השנייה ברצף כי מידברן יוגדר כ- area of focus , מה שאומר שתשומת הלב של הארגון כלפי מידברן גבוהה יותר, הארגון מקצה משאבים כגון הטסתם של נציגים לסיוע בפרויקטים. בנוסף הארגון הציב את מייגן רודיליאנו באופן קבע באירופה מתוך הבנה כי תרבות הברנינג מן באירופה מתפתחת בקצב מואץ. אני יכול לומר שמה שמתחולל באירופה בהקשר התרבות הוא מעורר השראה בצורה בלתי רגילה.

עמותת מידברן היא הישות המנהלתית והעסקית של הפרויקט והיא פעילה באופן הרבה יותר רחב מרק להפיק אירוע אחד בשנה, אנו עובדים על פתיחת שערי העמותה ומצטרפים חדשים והדבר מחייב אותנו להיות ערוכים ומסודרים מאוד כלפי זה.

 

גדילה מואצת

גילוי נאות – עד כיתה י”א הייתי 166 ס”מ (עם נעליים) השלמתי כבר עם גמדותי רק שלפתע במהלך כיתה י”ב צמחתי ב-9 ס”מ,נס. הייתי מאושר אבל באותו זמן לקח לסביבה להבין מה קורה לי ולי להבין איך אני מתמודד מחדש עם הכל.

מידברן החל במפגש של תריסר אנשים כאשר כל מה שרצינו זה להקיף עצמנו בכמונו. כל מה שעשינו היה מפגשי כיף בהם יכולנו להיות הכי עצמנו, זה צמח סבבה בהתחלה, לא מהר מדי בכלל, עד ש…. עד שיצאנו מהארון, את כל סיפור ההתפתחות לא אספר עכשיו כי אני רוצה לדבר על הגדילה המואצת של הקהילה ועל ההתמודדות של הארגון עם הצמיחה הזו.

מידברן 2014 מנה 2600 משתתפים ותכניסו בפנים את כל המבקרים,ספקים ובעלי תפקידים שאינם מהקהילה ותגיעו למספר הנכון שנמוך מכך, האירוע הסתיים בנס פיננסי, לא פחות. הצטבר גירעון של 100,000 שקל אותו גייסנו בעזרת הקהילה בחודשים שאחרי, ידענו שאם אנחנו רוצים להמשיך אנחנו צריכים חוסן פיננסי.

האפשרויות היו או להגדיל את האירוע באופן הגיוני (10-15%) ולגבות פי שניים ממחיר הכרטיס אשתקד או להכפיל את כמות המשתתפים ולנסות לא לייקר את מחיר הכרטיס יותר מדי. הכפלנו את כמות המשתתפים וייקרנו את מחיר הכרטיס במעט, וכך הגענו חסינים יותר למידברן 2015.

הכפלת גודל העיר והקהילה הציבה אותנו בפני אתגרים שלא צפינו כראוי – היעדר השתתפות והתנדבות.

בעקבות הגדילה המואצת ועם הפנים למידברן 2016 הבנו שאנחנו חייבים לעצור סוסים. וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון הפעם לקהילה, הקול הכי חזק שעלה מהשטח היה שגדלנו מהר מדי, אז הקשבנו לעצמנו ולנו והבנו שאנחנו צריכים לקחת אחריות ולקבל החלטות קשות. (בהמשך).

 

הכרטיס למידברן

עם סיום מידברן 2015 עמלנו באופן אינטנסיבי מאוד על דוחות השקיפות והנתון הכי משמעותי שעלה מכל דוחות המחלקות היה נושא ההשתתפות וההתנדבות, אחוזי ההתנדבות במהלך האירוע עמד על כ-20%. באירוע קהילתי אחוזי ההתנדבות צריכים להיות גבוהים בהרבה. לטעמי כפול לפחות.

שיערכנו את תקציב מידברן 2016 והקמנו וועדה שתעסוק בנושא תמהיל המשתתפים, הזמנו לוועדה הזו נציגים מכל קשת הקהילה, נציגים ממחנות נושא, אמנים, מתנדבים ממחלקות שונות, ליווה את הוועדה נציג מהוועד המנהל. הוועדה עשתה עבודה יסודית ביותר כולל שיחות רחבות עם מחנות ואמנים ,מתנדבים ומשתתפים ולאחר קרוב ל40 שעות הפיקה הוועדה את דוח צוות תמהיל בו היא ממליצה על תמהיל ודרכי פעולה.

 

שברנו את הראש איך אנחנו מגדילים את האירוע בהתאם להמלצות וועדת תמהיל מבלי לייקר יותר מדי את מחירו של הכרטיס, כאן חשוב לציין כי תקציב מידברן 2016 הנו כפול ממידברן 2015 – עלויות שמגולמות בגדילת הארגון, מקבלי השכר (הוספנו שני תפקידים חדשים – סמנכ”ל תפעול ומנהל תחום קשרים אסטרטגיים ומשאבים), הכפלת עלויות השירותים הכימיים, הכשרות קרקע ודרכים כתוצאה ממסקנות דוח השקיפות, הרחבת פעילות העמותה לפעילות שותפת ושיתופי פעולה, הגדלת קרן האמנות, והנחה כי אנו עלולים למצוא עצמנו מול דרישות משטרה חריפות יותר שיתבטאו בעלות גבוהה יותר

ההחלטה על ביטול כרטיסי ההוקרה נבעה משני שיקולים מרכזיים :

הראשון, מיצוב מחדש של נושא ההשתתפות וההתנדבות. והשני הינו עמידה בתקציב משוערך ובהמלצות וועדת תמהיל.

הרגשנו כי קיים צורך להוקיר משתתפים שמתנדבים ותורמים למידברן במהלך השנה ומהלך האירוע ועל כן קבענו כי שיטת הכרטוס תתמקד בכמה אספקטים :

  1. עמותת מידברן “תשלוט” בכ-60% מכרטיסי האירוע ותקצה אותם לאמנים, מחנות נושא, מתנדבים.
  2. כולם, אבל כולם רוכשים כרטיס!
  3. כרטיסי ההוקרה יבוטלו.
  4. יוגדר מפתח הקצאה למחנות נושא ולאמנים.
  5. עמותת מידברן תכפיל את כמות כרטיסי מעוטי הכנסה..
  6. אחוז דומה מאשתקד (8%) יוקצו לברנרים מחו”ל.

בדיעבד את מכירת הכרטיסים למחנות נושא היינו צריכים לעשות קודם אבל אפרט בהמשך.

עוד בנושא כרטיסים אני מוצא לנכון לציין כי העמותה החליטה להקצות מינימום 600 כרטיסים לחולניקים, אלו יוקצו דרך סבבי המכירות שפורסמו באתר, אנו גם בתקשורת מול הנציגים האזוריים ברחבי העולם ומרכזים רשימות של חולניקים ונקצה להם כרטיסים בהתאם למכסה. לצערי גם הביקוש של חולניקים עולה על ההיצע.

ועדיין מדובר בתכנית כרטוס מאוד מאוד מורכבת אבל היא התכנית הכי טובה שכולנו מצאנו לנכון ליישם לאור הפער בין ההיצע לביקוש ולאור הנתונים, הערכה שלי היא שגם אם היינו משחררים 10,000 כרטיסים לאוויר העולם – חלק ניכר ממחנות הנושא לא היו מצליחים לקום והיה לנו אירוע של 60% free camping, ולא שיש משהו רע בfree camping אך חשוב לזכור שאלו מייצרים תוכן באופן פחות בצורה משמעותית.

 

אז למה בעצם קבענו מדרגות מחירים?

 

נהוג לחשוב שתפקידן של מדרגות המחירים הוא לעודד רכישה בשלב מוקדם, לא כך הדבר בתכנית הכרטוס של מידברן 2016.

לאחר שביטלנו את כרטיסי ההוקרה במידברן 2016 ראינו לנכון לקיים הבדלה בין מתנדבים ובין משתתפים ועל כן החלטנו להוקיר את המתנדבים במחיר מוזל יותר.

תכנית הכרטוס המלאה של מידברן מופיעה באתר.

מתוך 7500 כרטיסים כ-3400 כרטיסים נמכרים במדרגת המחיר הראשונה של 580 ש”ח, רובם דרך הקצאות למחלקות המתנדבים השונות, מחנות נושא ולצוותי בניית אמנות.

ההבדל בין מדרגות המחיר האחרות יושם כדי לייצר תקציב לאירוע מידברן ולפעילות השנתית של העמותה.

ההפרדה של הסבבים לתאריכים שונים נעשתה כדי לאפשר לצוות הIT להיערך בהתאם לעומסים הצפויים וללמוד ולשפר מסבב לסבב.

אנחנו מודעים לקשיים ולסיבוך שסבבי המכירות האלה יצרו ונפיק לקחים מכך לשנה הבאה.

 

למה מידברן הוא אירוע יקר כל כך?!

 

אני מבין שקשה מאוד להבין מדוע מידברן הוא אירוע יקר כל כך.

אז קודם כל עלויות הרישוי וההפקה של מידברן יקרות נקודה. ומכאן כל השוואה לפסטיבל/אירוע אחר אינה נכונה.

בישראל קיימים תקנים לאירועים, יש תקן לתערוכה, יש תקן למופע, יש תקן לאירועי ספורט וכן הלאה וכן הלאה, אין תקן שקרוב להתאים לאירוע כמו מידברן.

התקן שנמצא הכי קרוב לאירוע מידברן הוא תקן שנקרא 77ה’ או בשמו “אירוע תחת כיפת השמיים”, ולצורך התובנה, גם מופע של מדונה יושב על התקן הזה.

התקן זמין ונגיש ואתם יכולים להציץ ולעיין בו, אתם תיווכחו לדעת כי ברשימת תנאי הרישוי קיימות הגבלות שאינן יכולות להתאים בשום אופן לאירוע כמו מידברן כגון :

  • איסור שימוש בגנרטורים ממונעי בנזין (אין בישראל גנרטורים ביתיים או אישיים ממונעי דיזל)
  • איסור הבערת אש
  • איסור הכנסת כלי זכוכית למתחם האירוע
  • איסור תנועת כלי רכב במתחם האירוע
  • איסור שימוש בגזיות
  • הצבת מצלמות בטלוויזיה במעגל סגור

ויש עוד הרבה דוגמאות אבל אתם מבינים את העיקרון.

אז מה עושים ? הנושא מורכב מאוד ועל כן זו תהיה השנה השנייה שמידברן שוכרת יועץ רישוי, שמו דני פרץ ועד לפני שנתיים הוא היה קצין הרישוי המרחבי של תחנת ירקון, הוא הקצין שהיה מאשר וחותם על הרישוי של אירועים מכל הסוגים, כולל אירועי רישוי בתקן 77ה’.

כאן נכנסת לתמונה מערכת יחסים עם הרשויות, נכון שיש אי התאמה בין התקן לתוכן האירוע ולכן אנחנו כמבקשי הרישוי מבקשים החרגות לחלק מדרישות הרישוי, אנחנו באים ממקום של לקיחת אחריות על החרגות אלו ולכן מציגים לרשויות החוק איך אנחנו מתכוונים להתמודד עם ההחרגות הללו, לדוגמא – בכדי לקבל אישור על מתן תנועת כלי רכב בשטח האירוע בנינו נוהל ליווי לרכבים שצריכים לנוע בתוך שטח האירוע כגון ספקי מים, קראוונים ועוד. החיבור לעלויות מגיע מדרישות המשטרה בכדי לקבל אישור ורישיון.

בפסטיבל ממוצע נדרש מהנדס בטיחות לשלב הרישוי בעת שבמידברן קיימת דרישה לנוכחות של מהנדס בטיחות 24/7, בכל יום נדרשת בדיקה מחודשת לכל מתקני האמנות או כל מתקן ארעי מעל גובה של 2 מטר והוא נדרש לאשרו מחדש, כך נכון הדבר למהנדס גז, מהנדס חשמל, מהנדס תנועה וכן הלאה וכן הלאה.

על פי תקן 77ה’ האירוע חייב להיות מוקף בגדר בגובה 2 מטר מברזל וגם לה יש תקן מיוחד, במידברן האחרון נפרסה מעל 4 ק”מ גדר מסוג זה, ועוד מאות מטרים של גדרות משטרה נמוכות על פי דרישת המשטרה, דבר אשר תורם גם הוא לעלויות הרבות, מן הסתם.

 

מידברן הוא האירוע שמתפרש על השטח הכי גדול פר אדם, באף אירוע אחר המוגדר כפסטיבל, אם תרצו, אין שימוש בשטח שכזה, וכדי לסבר את האוזן השטח אותו הקיפה הגדר נאמד בכ-900 דונם ואף יותר, פסטיבל אחר לא עולה על עשרות דונמים בודדים, ואם נגענו בשטחים אז גם על השטח קיימת אגרה למנהל מקרקעי ישראל עבור השימוש בו.

מתוקף לקיחת אחריות ונאמנות לעיקרון אחריות אזרחית נושא הבטיחות חשוב לנו מאוד ולכן תקשור הנהלים ולקיחת האחריות של המשתתפים היא חלק עיקרי.

דוח השקיפות של מידברן מפרט את כל עלויות אלו.

 

אין לאף אחד אינטרס שמידברן יהיה אירוע יקר, נהפוך הוא, אם עלויות הרישוי לא היו כל כך גבוהות אני מאמין שמידברן היה האירוע הכי זול מאחר ואינו חב בעלויות של כוח אדם. חשוב לציין גם כי אף אירוע אחר אינו תומך בארגון פעיל שעובד כל השנה ומקיים פעילויות נוספות ומחזיק אנשים בשכר.

 

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

 

במהלך חמשת החודשים האחרונים השקיעה העמותה משאבים מטורפים בחיפוש אחר שטח חדש לקיום האירוע, צוות שלם שעוסק בעיקר ברישוי (ספי אטון, אילן בלומנטל, נתי גולדמן,ואנוכי) הפך אין ספור אבנים בנגב וכל זאת בשיתוף פעולה יוצא דופן עם מועצה אזורית רמת נגב, וזו לא סתם אמירה, מנכ״ל המועצה ערן דורון טוען בעצמו שהפך למתנדב במידברן.

 

גם משטרת ישראל הפיקה דוחות הקשורים לאירוע מידברן 2015 ובפגישה במעמד מפקד מרחב דרום צוין לא פעם שמשטרת ישראל איננה שבעת רצון מאיכות השטח לרבות צירי הגישה אליו.

ראינו להערכתי מעל ל-10 שטחים אלטרנטיביים שבכל פעם נפסלו, בכל פעם מסיבה אחרת כגון רשות הטבע והגנים, משרד הביטחון, רשות העתיקות, ערכי טבע, חיות מוגנות, שטחים דרומיים עם מזג אויר קיצוני ועוד…

הלוקיישן הנוכחי בו התקיים מידברן 2015 אינו מתאים לאירוע מעל כ-8000 משתתפים בגלל גודל השטח, ובגלל תנאי רישוי. תנאי הרישוי דורשים מאיתנו הקצאה של מינימום 9 מ”ר לאדם. הרשויות שמות דגש רב על בטיחות המשתתפים וצפיפות היא אחד הגורמים המרכזיים לתנאי רישוי מגבילים להם אנו מגישים בקשות החרגה.

 

העיקרון ה-11 ?!

 

זוהי הפעם הראשונה שאני כותב את שיש לי לומר על ביטוי עצמי מוחלט או רדיקלי, בעבר כתבתי סדנה בנושא מרחב אישי אותה העברתי גם במפגש נוודים. הסדנה מדברת על היכולת שלנו לבטא את עצמנו בתוך המרחב האישי בו אנו חיים.

 

לפני שאדבר על ביטוי עצמי הנה העיקרון כפי שכתוב באתר מידברן : 

ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען”.

 

יש לי תחושה כבר זמן רב שלפעמים אנו שוגים ושוכחים את חלקו השני של עיקרון ביטוי עצמי מוחלט, שהרי כתוב במפורש, ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען”, אנו פועלים בהמון מרחבים, בין אם בעיר הזמנית, במפגשים קהילתיים, מסיבות, אירועים, וגם במדיום הטכנולוגי שם בעניי המצב עגום יותר.

לא פעם אני צופה בפליאתם של משתתפים בדיונים שמנופפים בדגל הביטוי העצמי, אז רגע! בואו נדבר על זה רגע.

ביטוי עצמי מוחלט בעניי אסור שידרוס את הזולת, נהפוך הוא – הוא צריך לכבד את הזולת.

לא פעם קורה שקל לנו “לבטא את עצמנו” על גבי המקלדת באופן שונה ואף קיצוני מאשר היינו מבטאים עצמנו באופן פרונטלי מול אותו אדם, נורא מעסיק אותי למה זה קורה לנו? למה בכתב אנחנו “גיבורים” ? קשוחים?  

התשובות שמצאתי לעצמי הן שכשאנו כותבים אנחנו “מוסתרים”, כשאנחנו כותבים הקהל רחב יותר ואולי אנו רוצים להרשים ולבלוט יותר? ,מצד שני כשאנחנו פנים מול פנים אנחנו יותר רגישים, קשובים, אנחנו רואים את הצד השני.

למה אנחנו כאלו? האם זה מוטמע במנטליות או התרבות הישראלית החצופה שלנו? שאגב, יש בה המון טוב, מידברן לא היה גדל כל כך מהר אם לא היינו קצת חצופים, אירוע מידברן אולי לא היה מתקיים אם לא היינו משתמשים בחוצפה שלנו ואני מודה שגם אני לעיתים שולף את ציפורניי החוצפה כדי להשיג משהו מול הרשויות.

 

לפני כמה שבועות חזרתי מכנס הנציגים האזוריים של אירופה ובשיחת מסדרון עם סטיבן רספה מארגון האם, דיברנו על קהילות הכותבות לעצמן את העיקרון ה-11, אפריקה ברן הוסיפו לדוגמה את עיקרון ה-11 שלהם- each one teach one.

המסר שעלה מהארגון הוא שהם דווקא בעד הוספה של עקרונות שתואמים למנטליות והתרבות של אותן קהילות. אחד הרגעים ששינו את אופיי לפני המון שנים היה כשקעקעתי על גופי שלוש מילים “ואהבת לרעך כמוך”.

 

מאז אני בהשתדלות בלתי פוסקת ליישם את הכלל הזה הרבה לפני שאני ניגש לעשרת העקרונות.

אני מוצא קשר ישיר בין הערך הזה לבין העקרונות, בעיקר מול העיקרון ביטוי עצמי מוחלט….או רדיקלי.

הייתי רוצה מאוד שהערך הזה יהפוך לעיקרון ה-11 של קהילת מידברן בישראל. זו תהיה השראה גדולה בכל האינטראקציה שיש לנו בנינו לבין עצמינו.

אני לא מטיף כאן לאף אחד, אני מציע להסתכל מחדש על עיקרון הביטוי העצמי המוחלט שלנו ולהביט דרכו על הצד השני ועל ידי כך לעורר השראה באחר.

ביטוי עצמי מחובר להמון רבדים נוספים כגון הכלה והכללה אבל המסר המרכזי בעניי הוא היכולת שלנו לראות את הזולת רגע אחד לפני שאנחנו צועקים את הביטוי העצמי המוחלט שלנו.

 

אמנות

 

קרן האמנות של מידברן תקצה השנה כמעט פי שניים כסף לטובת אמנות, ושוב, זאת כמעט ללא הגדלת האירוע, הדבר הזה מתאפשר בזכות הקמתה של מחלקת קשרים אסטרטגיים ומשאבים והצטרפותם של אנשים מוכשרים לארגון ולראיה ב-5 למרץ תקיים העמותה את ערב הגאלה הראשון מסוגו בו ישתתפו כ150 תורמים, האירוע הוגדר כבר כ-sold out ואני מעריך שיגויסו בו מעל 150,000 שקל. כל הכסף הזה ילך ישירות לאמנים ולמייצבי אמנות.

אבל יש צד נוסף למטבע, העמותה אמנם תקצה סכום כסף גדול יותר אבל הנפגעים העיקריים מביטול כרטיסי ההוקרה הם האמנים וכאן נאלצנו לקחת החלטה לא פשוטה, אם בשנה שעברה אמן היה זכאי ליהנות מ25% תמיכה כספית ו25% תמיכה בכרטיסי הוקרה הרי שיכול היה האמן להשתמש בכרטיסי ההוקרה בכדי לייצר מימון (למכור את הכרטיסים שלו ולהשתמש בכרטיסי ההוקרה). אנחנו עדיין מפעילים את החוש היצירתי בכדי לבחון סיוע לאמנים.

 

מחנות נושא

 

מבלי לפגוע בטייטל של מחנה נושא ,במפגש ההתנעה של מידברן 2016 כינינו את מחנות הנושא – חממות נושא, אני מאמין גדול במחנות נושא – הם מבטאים את צורתה של הקהילה באופן הכי טהור וזאת מבלי לפגוע במשמעות של free camping.

הבנו שאם פשוט נשחרר 7500 כרטיסים לאוויר העולם נפגע באופן אנוש ביכולתם של מחנות לקום ועל כן החלטנו לסייע למחנות ולהקצות 25% כרטיסים מגודל המחנה. במהלך הדרך כמות המחנות והמשתתפים בהם נבחנו מחדש וכיום אני שמח לומר שאנחנו יכולים להקצות 40% ויותר לכל מחנה רשום.

מעולם לא התיימרנו לספק כרטיסים לכל משתתפי המחנות והרי הדבר בלתי אפשרי כשיש ביקוש של פי כמה.

לפני כחודש וחצי כינסנו את מנהלי מחנות הנושא והצבנו בפניהם את האתגרים, הקשבנו לטיעוניהם וביקשנו מהם להקים פורום מצומצם שיקבע קריטריונים להקצאות הכרטיסים ולכמות המחנות באירוע, כאן חשוב להזכיר כי בתחילת התהליך נרשמו כ-170 מחנות נושא שזה פי שניים מאשתקד, הפקת מידברן אינה יכולה

 

להתמודד עם כמות מחנות כאלו בהיבטים כגון :

  • רישוי
  • לוגיסטיקה
  • בטיחות
  • מינהלה

הפורום קבע שכמות המחנות הריאלית והאידיאלית תהיה 120 מחנות והיה עליו לעשות את המשימה הקשה בעולם – לקבוע מי כן ומי לא.

לשמחת כולנו אחרי סגירת ההרשמה והצבת הקריטריונים למחנות נושא 135 מחנות נשארו בתמונה, קיבלתי החלטה לבקשת מנהלת מחנות נושא לאפשר חריגה של 15 מחנות ובכך לאפשר לכל מחנה שנרשם – להשתתף.

כמות מחנות אלו תאפשר הקצאות של מינימום 40% כרטיסים מנפח המחנה. המחנות קיבלו הודעה מידית על נפח ההקצאות ונשמעה אנחת רווחה, כאן ראוי לציין שהלוואי ויכולנו להקצות יותר כרטיסים, בהתחשב בעובדה כי אין ביכולותינו להגדיל את האירוע כפי שציינתי ונימקתי, ואין אנו רוצים לפגוע במשתתפי הfree camping זו תהיה גובה ההקצאה.

בנושא מכירת הכרטיסים למחנות נושא כבר במהלך התהליך הבנו שהיינו צריכים להקצותם מוקדם מהרגיל, זה לא שלא חשבנו על זה, דווקא כן חשבנו על זה והערכנו שלבקש ממחנות רשימות של משתתפים בשלב כה מוקדם (כ4-5 חודשים לפני האירוע) יהיה מאתגר ולא נוח למחנות.קשובים לרחשי הקהל, ותוך כדי תהליך החלטנו לשנות את תאריכי ההקצאות והקדמנו אותם באופן הכי משמעותי שיכולנו – עד סוף חודש פברואר נסיים 80% מהקצאות הכרטיסים למחנות נושא, והנה- עוד תובנה שאנו מסיקים תוך כדי תנועה ומתקנים.

באופן אישי, אני נרגש מאוד מהתוכן הייחודי והמפותח שמחנות הנושא יתרמו לאירוע.

 

למה אי אפשר להגדיל את האירוע למרות הביקוש?

 

אני מניח שזו שאלת השאלות, הסיבות פרושות בכל מה שכתבתי לאורך המסמך אבל לנוחיותכם ארכז כאן את הסיבות :

  1. התאמה למסקנות וועדת תמהיל
  2. יכולותיה של הפקת העמותה להקים עיר בסדר גודל מסוים.
  3. אחריות (בפסקה נפרדת בהמשך)
  4. השטח הנוכחי אינו יכול להכיל מעל ל-8000 משתתפים
  5. התרכזות בתרבות, הערכים, והעקרונות.

 

טפסים

קיימים המון טפסים בעולם מחנות הנושא, זה קיים גם בתחום האמנות, הסיבה המרכזית היא היכולת לתאם ולנהל את כל האופרציה המורכבת הזו, תארו לכם שהיינו נותנים לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה (אנחנו בעצם נותנים) ללא שום תיאום וידיעה של מתנדבי ההפקה, ברור לכולנו שהכאוס היה חוגג שלא לדבר על כך שהרשויות לא היו מאשרות את קיומו ופתיחתו של האירוע. הרשויות דורשות לדעת על כל קו חשמל, צינור גז, מתקן ארעי שקם או מתוכנן לקום באירוע וללא קשר לרשויות, לנו, כקהילה חשוב לשמור על סדר ובטיחות.

 

שקיפות ותקשורת

 

עולות המון טענות על שקיפות, יודעים מה? ברובן נכונות, אני מבטיח לכם שזה “ה”נושא הכי מרכזי לשיפור בעמותה, אנו עמלים על כך ואני חושב שכבר מרגישים בשינוי בתחום ,אנחנו גם מתכננים לקדם את הנושא בכל האפיקים, מול מחנות נושא, מול אמנים, מול מתנדבים, מול עצמנו ומול העולם.

אנחנו מתכננים להשיק פורמט של סדרת מפגשים פרונטליים אחת ל… בה נוכל לשבת פנים מול פנים, לשאול, להשיב לבדוק ולהבין.

אני גם מרגיש שלפעמים אנשים צריכים להוציא קיטור גם מבלי לבקש תשובות, אז גם כאן, אנחנו בשביל עצמנו להכיל ולקבל ואין לי באופן אישי שום בעיה עם ביקורת שמכבדת ותקשורת שמכבדת.

כן יש לי בעיה עם ביקורת כשהביקורת כתובה באופן מזלזל ולעתים פוגעני היא מתפספסת וחבל. ביטוי עצמי רדיקלי לא יכול לדרוס את ערך “ואהבת לרעך כמוך” וברגע שמישהו כותב “מכוער” זה לא שאסור לו אבל זו לא דרכינו, בהקשר הזה, אני השבוע כיביתי לעצמי את ההתראות מקבוצת הקהילה :burning man israel vip, אין לי טענות כלפי האדמינים שעובדים קשה סביב הקבוצה הזו, אבל כן יש לי שאלה פתוחה לשאול את מי שקורא והגיע עד כאן : האם ככה אנחנו רוצים שיראה feed של המידברנרים בישראל? אולי קצת יותר חיוביות וקצת פחות שליליות ? סתם נקודה למחשבה…

בנוסף אנחנו מתכוונים לנסות ולשקף כמה שיותר מידע, לשפר את דוחות השקיפות, להעלות פרוטוקולים מישיבות ועוד ועוד.

זה גם המקום לבקש סבלנות, תהליכים לוקחים זמן, בייחוד תהליכים כאלו.

אנחנו קהילה צומחת,ארגון שגדל ותנועה שעומדת לשנות את העולם.

 

אחריות

 

את הסעיף הזה השארתי לסוף, לא כי הוא הכי מעניין אלא כי הוא מכיל בתוכו את כל עשרת העקרונות.

ברמה האישית אני, ניר, אינו מוכן לקחת עדיין אחריות על אירוע בסדר גודל של מעל 8000 משתתפים.

כמו שקיימת גדילה אורגנית בקהילה – קיימת אותה גדילה ביכולות ההפקה והארגון.

אני אינני יודע עדיין לנהל הקמתה של עיר זמנית עם 14,000 דיירים.

ועוד בנושא האחריות,הועד המנהל, המנכ”ל והסמנכ”ל אחראיים באופן פיננסי מול הבנקים, אנחנו אחראיים מול חברת הביטוח, מול הקהילה ומול יקיריכם שכל מה שמעניין אותם הוא שתשובו הביתה בשלום.

אני לא יודע מי מכם חש פעם אחריות כה גדולה, אני יכול לומר לכם שכל אחד מהאנשים שציינתי כאן לא ישן דקה באירוע ולא בגלל שהוא עובד מסביב לשעון אלא בגלל שהוא או היא אחראיים לכולנו.

אלו כל המילים שהיו לי. כולן.

ובנימה אישית, אני מאחל לכל אחד ואחת מכם השתתפות מעוררת השראה וזכרו כי מידברן אינו רק אירוע של שבוע במדבר – מידברן זו קהילה שחיה ונושמת כל השנה,קהילה שמבוססת על השתתפות, יצירה והשראה.

דיכוטומיה // ראסטה

$
0
0

לאחר שבוע ומשהו של קמפינג בשטח, נסענו ישירות לכיוון האוקיינוס. זה היה קלאסי – לעבור מלישון על אדמה לקאוצ׳סרפינג על סירה בסן פרנסיסקו, על המים…

בסירה ארח אותנו ג׳ונתן, אח במקצועו ו”ג׳הובס וויטנס” באמונתו. ג’ונתן היה מספר סיפורים מדהים, שידע למקום את הפאוזות והבדיחות במקומות הנכונים, כך
שהשיחה זרמה עד שעות קטנות. לקראת הסוף הוא כנראה לא יכל להתאפק והוביל את השיחה לכיוון מיסיונרי קל… “האם אתם חושבים שיש טוב מוחלט ורע מוחלט?” הוא שאל. הזיהוי של המארב הגלוי הזה תרם לגאוותי כשהצגתי את עמדת “הכל בחיים זה אפור”…
קשה לשפוט החלטות של אדם במצב רגשי מורכב, בדיוק כמו שקשה לשפוט החלטות של חייל בשדה קרב. העשן, הפחד והאי וודאות הם רוב החיים, לא רוח המפרץ הממוזג תמידית.

ובאמת האמנתי בכך – עד שהגיע ה”ברנינג מן”.
תלי תילים של מילים נכתבו ועוד ייכתבו על ה׳אירוע׳ הזה, אבל עבורי, המסר היה צלול כבדולח.
מגרש המשחקים המכושף, ה”פלאייה”, הוא מקום שנדמה כי נמצא מעל לחוקי המציאות ה”רגילים”. זה מקום שהקסם שלו נובע מכך שנדמה כי אין שטחים אפורים, אלא דיכוטומיה מלאה, שמתחילה ברמה הכי יסודית, במשך חיי העיר עצמה. עיר שלמה הקמה לתחייה רק לכשבוע בשנה. הפלאייה קמה מהאבק לשבוע ונעלמת באש מעכלת חזרה למדבר. חיים ומוות.

הדיכוטומיה ממשיכה גם בהקשר של ‘תושבי העיר’.
הפלאייה מזמינה אותך להשתתף, לחיות את הרגע באימפולסיביות, כשבכל רגע הדעת מוסחת לעשרות כיוונים, כמו ילד קטן שמוקף בצעצועים מרתקים. מצד שני, אפשר גם להתבונן, לצלם, ולעבד את החוויה דרך שלל הפילטרים שרכשנו בבגרותנו.
אחד המיצגים האהובים עלי היה פסל מצינורות מתכת, שעקב בחלל אחרי קווי מתאר של זוג מבוגרים, יושבים גב על גב בכאב מופגן, כשפניהם קבורות בידיהם. אך בתוכם, לקראת שקיעה, נדלקו שני פסלי תינוקות שהביטו זה בזה בכמיהה תוך שליחת ידיים אחד לשני, כף מונחת על כף. הקונטרסט הזה ׳הוא הוא׳ הפלאייה. ילדות מול בגרות.

הברנינג מן גם מגדיל לעשות ולחגוג באופן גלוי את הדיכוטומיה הטבעית שלנו – גבר ואישה. השחרור הגופני והמיני בפלאייה הוא לא סוד, ואפילו אני החלטתי יום אחד לנסוע על האופניים בעירום סתם כי בא לי, וכי זה הרגיש נכון. בטבע לא קיים הרעיון של “ממוצע” של מינים (מלבד אנדרוגינוס, אבל נניח לו כרגע) ואולי זה מה שכ”כ מושך אותנו לדיכוטומיות באופן כללי – התג הטבעי הזה שכולנו נושאים, והפשטות הנפלאה שבכך.

הפשטות הינה חלק מעקרונות הפלאייה, בינהם העקרון שאוסר על מסחר. הסיבה לכך היא, כמובן, לעודד עוד דיכוטומיה ממכרת – נתינה וקבלה. ברור שאפשר לשלב, להחליף או לזגזג בין שתיהן, אבל כמה שלא נהפוך בדעתנו את המילים, הן יסווגו את רוב פעולותינו בפלאייה. במידברן תבעתי לעצמי את הסיסמא הבוסרית “לתת זה הלקבל החדש”, מתוך מחשבה ש”לתת” זה האקט הקשה, אבל רק בברנינג-מן הבנתי את עומק הפספוס.

כי “לתת” זה נורא קל. זה ממלא אותנו בתחושה נעימה של אלטרואיזם משכך וגורם לנו להרגיש שאנחנו עושים משהו נכון. לעומת זאת, כמה מסובכת היא “קבלה” טהורה. לפחות פעמיים בברנינג מן נשטפתי במחמאות אמיתיות – כאלה שבאו מאנשים שבאמת התכוונו לכך ולא רק חלפו לידי. תוך כדי השטף הזה, נדהמתי כמה אני מתאמץ להדוף את אותן מחמאות ב”היא לא מבינה” או “זה לא תמיד נכון” ועוד מיני תירוצים עלובים, רק כדי שלא אצטרך להתמודד עם מחמאה כנה, מלב אל לב. רק השטף הבלתי פוסק שבר את הסכר המוזר הזה וסוף סוף נתתי למילים לחדור דרכי, ודמעתי דמעות של אושר.

אבל הדיכוטומיה האהובה עלי ביותר בברנינג-מן הייתה הבסיסית ביותר – הדיכוטומיה של אור וחושך. הלילה בברנינג-מן נראה כמו סצנה מחלום פסיכדלי של חייזר ממאדים, כשאלפי לדים מנצנצים ולהביורי אש מפלחים את החושך התהומי של המדבר, בכל צבעי הקשת. וכאדם בפלאייה צריך לקבל החלטה – ללכת לכיוון האורות, או לכיוון החושך. שתי האפשרויות מצוינות בדרכן, אך כמו עש לילה – האור מושך הרבה יותר…
ובמהלך לילה בדיוק כזה חוויתי עוד דיכוטומיה, שהרושם החזק שהיא השאירה עלי עדיין לא פג.
תוך כדי הליכה אל האור, כשמחשבות שוטפות אותי, הבנתי את מהות העניין. אמרתי כבר שהברנינג מן נמצא ‘מעל חוקי המציאות הרגילים’, אבל העומק של המשפט התחוור לי רק באותו רגע לילי.

הברנינג מן הוא פטה-מורגנה, מיראג’ שמתקיים לשבוע. וכמו קשת בענן בשלל תרבויות האנושות, הוא מסמל את הדבר שלעולם לא ניתן להגיע אליו, אבל הוא עוצר נשימה והוא בעל תפקיד. כי למרות שאנו לעולם לא נגיע לאותה קשת קסומה, תמיד נשאף להגיע אליה, והיא מדי פעם תזכיר לנו שהיא עודנה שם. המהות האמיתית של הברנינג מן היא שאיפה לטוהר, לזָכּות. היא שאיפה לאוטופיה. הברנינג מן נועד לתת לנו, ולו לזמן קצר, את ההרגשה של אותה הדיכוטומיה המהווה בדיוק מאה-שמונים מעלות של “הכל בחיים זה אפור“. הרגשה של “טהור“.

וכך, בעודי מדדה לעבר אור כלשהו, הרגשתי התרוממות רוח, כאילו אני מרחף מטר מעל האדמה. הרגשתי ששום לכלוך לא יכול להדבק אלי, וזה שעלי נמס ונעלם.
ולרגע מתמשך, בעוד כל גופי מכוסה באפר ואבק – הרגשתי נקי.

מי מוביל? מי מובל? דיווח מפסגת ההנהגה האירופאית // Caveat Magister

$
0
0

תורגם ע”י דן פנצר (באישור המחבר. קישור למקור – http://tinyurl.com/BMCAVEAT )

נפלה בחלקי הזכות להיות נוכח בפיסגת ההנהגה האירופית של ברנינג מן. פוסט זה הוא הראשון בסידרת פוסטים קצרה על כמה מהנושאים והדיונים שעלו בפיסגה הזו.

אולי אנגלית אינה השפה של אירוע הברנינג מן, אולם זו היתה השפה המדוברת בפיסגה השלישית של הנהגת ברנינג מן האירופית, שנערכה בסוף השבוע האחרון בעיר ברצלונה בספרד.

מדובר יותר בכניעה למציאות מאשר עניין של קביעת מדיניות: קהילת הברנרים האירופית יוצגה ע”י אנשים מעמים מרוחקים מאוד זה מזה כגון: ספרד, צרפת, פינלנד, הונגריה וסרביה. אמנם הדבר מאוד נוח לאמריקנים – אך העובדה שהאנגלית הפכה להיות השפה המדוברת השניה בכל העולם, לאחר שפת האם – אינה מצביעה על כשל כלשהו מצד ברנינג מן (הארגון האמריקאי – ד.פ).

למעשה, הדבר מתאים גם באופן סימלי לעובדות בשטח, כאשר קיים מתח מתמשך בין הנהגות הקהילות האזוריות ובין המטה של ברנינג מן בסאן פרנסיסקו, ארה”ב, באשר לשאלות האלה: עד כמה אירוע הברנינג מן אמור להיות “אמריקאי” (במובן של השפעת ארגון האם בארה”ב – ד.פ.), והאם סאן פרנסיקו היא אכן “המטה הראשי” של האירוע?

האכן כך?

זו שאלה שעולה לעתים תכופות ואני חושד, שעלתה כבר מאז שהאירועים האזוריים התחילו להיות עצמאיים מספיק. עוד לפני הפסגה האירופית, ראיתי את הנקודה עולה בחריפות בעיר אסאלן (ESALEN) בדיון על עתיד ברנינג מן מול הנהגות האירועים האזוריים. כאשר מנחי הדיון העלו את ההצעה שהנהגות הקהילות האזוריות זקוקות לברנינג מן האמריקאי, התגובה המיידית מהנציגים האזוריים שנכחו בדיון היתה “לא, אנחנו לא!”

הנקודה לא עלתה באופן בוטה בפסגה הזו, אולם היא צפה בבירור כאשר נציגים אירופיים שונים אמרו שהם אינם אוהבים את המינוח “מטה ראשי” עבור יישות ברנינג מן האמריקאית ושלא התלהבו כלל מהרעיון שהאירגון האמריקני אמור לספק להם הכוונה מלמעלה.

שימו לב, אף אחד לא הציע פרידה בפועל – ולמעשה, אחד מהנציגים האירופיים שהעלה את העניין עצר אותי בעת ארוחת הצהריים, כדי לשאול אם הוא חייב התנצלות למנכ”לית ברנינג מן, מריאן גודל (Marian Goodell). “אני חושב שלא התנהגתי באופן הולם ויצאתי מעט אגרסיבי למדיי”, הנציג אמר, “לא התכוונתי שזה ייתפס כך”.

ועדיין, אפילו אם נתחשב בעובדה שאף אחד אינו מציע פרידה כזו לניסיון, או אפילו “גירושין”, בין ארגון ברנינג מן האמריקאי והנהגות הקהילות האזוריות, עדיין קיים כאן נושא לגיטימי מאוד – עד כמה ניתן לדבר באורח מעשי על מונחים כמו “מטה ראשי” או “הנהגה” לגבי ברנינג מן בהקשר של תרבות גלובלית?

מדובר בנושא אמיתי מאוד – אבל לא מדובר באי-הסכמה. אני אומר זאת, מפני שהתחושה שלי היא שלמעשה, כל מי שנכח בחדר, הסכים עם השאלות האלה. לא מדובר במחסום שפה, אבל הדבר הצביע בהחלט על פער בתקשורת.

קיימת רמה בה ברנינג מן האמריקאי אכן מספק סוג של מנהיגות מובילה וגם מתפקד כמטה הראשי. עם זאת, פעמים רבות הדבר מדובר רק לגבי הנושאים של ניהול פנימי והתנהלות כלכלית – כגון התמודדות עם ניהול האירוע הגדול ביותר של תרבות ברנינג מן, שגם מושך תשומת לב ציבורית רבה, הגנה על הסימן הרשום של ברנינג מן כך שהשמות והסמלים לא יופיעו כלל בפרסומות טלויזיוניות, על גבי תוויות משקאות אלכוהוליים זולים ופלאיירי קידום מכירות של מועדוני לילה מפוקפקים (ומדי פעם, גם איזה חברת סנדוויצ’ים פדופילית אקראית). לעתים יהיה מישהו שיתווכח עם החלטה ספציפית או הכוונה כלשהיא, אבל אין כל ספק שהדברים האלה הם באחריות ברנינג מן האמריקאי. בהיבט הזה, לגמרי הגיוני לדבר על מטה ראשי, הנהגה ומדיניות הנובעים מהמקום המקורי.

כך נראה העולם בו רוב אנשי ברנינג מן האמריקאים חיים רוב הזמן. עם זאת, נציגי הקהילות האזוריות אינם מתכוונים לכך, כשהם שואלים את השאלה. ללא קשר לתחושת הנציגים אודות זכויות הקניין הרוחני – כאשר הם אומרים “אתם אינכם המנהיגים שלנו”, אין הכוונה להגיד “שחררו את הזכויות להשתמש בסימן הרשום” ובוודאי ובוודאי שאינם מתכוונים להגיד “יש לנו חילוקי דיעות לגבי האופן בו אתם מנהלים את התשתית של בלאק רוק סיטי”. הנציגים גם אינם מתכוונים לומר “איננו מכירים בסמכותכם הרוחנית עלינו” – הכוונה שלהם היא יותר ל”אנחנו רוצים לנסות ולמצוא דרכים שמתאימות לנו, ולא להרגיש מוגבלים ע”י הנורמות והמוסכמות התרבותיות בסאן פרנסיסקו – או בארה”ב עצמה. האם אנחנו צריכים להיות מודאגים שתחזיקו אותנו קצר?”

זו כמובן, שוב, שאלה לגיטימית. עם זאת – מהתבוננותי האישית – אין כל קשר בין השאלה והאופן בו ברנינג מן (היישות האמריקאית) למעשה רואה את מערכת היחסים עם הנהגות הקהילות האזוריות.

אינני מבקר בועידות רבות, אבל בהחלט שהיו לי שיחות לא מעטות עם אנשי המטה וההנהגה של ברנינג מן על האירועים האזוריים ועל העתיד של ארגון ברנינג מן. באף שיחה כזו, אי פעם, לא שמעתי מישהו שיטען כי לארגון ברנינג מן יש תכנית בה תרבות ברנינג מן אמורה להיגרר אחרי הנהגות הקהילות האזוריות. מאידך, גם מעולם לא שמעתי את הנהגת ברנינג מן טוענת שהם למעשה “מובילים” את הנהגות הקהילות האזוריות.

נהפוכו הוא – למעשה קיימת התלהבות נדהמת לגבי הדברים שקורים בקהילות האזוריות ותחושת פליאה. במקום לומר “אנחנו צריכים לפענח מה הקהילות האזוריות האלה הולכות לעשות”, הקו הכללי כמעט תמיד הוא: “אתם מאמינים מה הם עושים עכשיו?? האנשים האלה פשוט מדהימים!”.

חברי הנהלת ברנינג מן השונים עשויים להסכים או לא עם כל מיני צעדים שהנהגות הקהילות האזוריות עושות (וזה יכול לגרום להם ללא מעט כאב ראש), אבל באופן כללי, אנשי הנהלת ברנינג מן מקבלים השראה מהקהילות האזוריות – במקום לומר “האם אנחנו יכולים לעצור אותם?” – הם תוהים “כמה רחוק הם יכולים להגיע?”.

לאחר נקודת הזמן, בה לארי יצר את האיש הבוער (הפסל הנשרף – ד.פ), קבוצת קקופוניה הביאה אותו למדבר והעמותה נוצרה על מנת לשמור על המשכיות האירוע, הנהגת ברנינג מן פעלה תמיד כחיל מישמר עורפי – במטרה לעודד ולהגן על הדברים שהקהילה עצמה יוצרת – ולשמור עליה מפני טורפים חמדניים שעניינם היחיד הוא הפקת רווח כספי.

תפקידים אלה הם חיוניים וחשובים אבל אנשי ברנינג מן מעודדים ושומרים על תרבות ברנינג מן, לא “מובילים” אותה. רחוק מהובלת התרבות, אנשי ברנינג מן דווקא נאבקים נואשות להישאר מעודכנים עם הזמנים והם יודעים זאת.

כפי שכתבתי במאמר מ-2014 על עתיד ברנינג מן:
ארגון ברנינג מן (שהפך לרשמי ב-1996) יצר מרחב בו כל זה יוכל לצמוח ולשגשג, אבל הארגון לא הוביל את התרבות. “אנחנו רצים לידה, ועדיין ממשיכים לרוץ” אמרה מריאן גודל, מייסדת וחברת ההנהלה של ארגון ברנינג מן והוסיפה “יש לנו מזל, שבניגוד לתנועות אחרות, אנחנו מוקירים שלטון עצמאי ואינדיבידואליות ויכולים לתת לכך לקרות, במקום לנסות לשלוט ולכוון יותר מדי. זו גישה הכרחית ביותר”.

היישות של ברנינג מן תמשיך, לדעתי, לצפות מהקהילות האיזוריות ומהארגונים השותפים לעמוד בסטנדרטים הבסיסיים של התרבות, אולם הרעיון עצמו – הכוונה – היא שהדבר לא ירגיש מגביל יותר מאשר אותן ההגבלות החלות ברשיון הנהיגה שלך. אנשי ברנינג מן פשוט מנסים לוודא שלא תעשה תאונת נהיגה ותעלה באש כתוצאה מכך.

יהיו כאלה שיאמרו שהנהגות הקהילות האזוריות אינן צריכות “רשיונות נהיגה”, כפי שלא צריכים להיות כלל כבישים באירוע של הברנינג מן. אנשים הגיוניים יכולים לטעון כך – שוב ושוב ושוב, אני מניח – אבל הנציגים של הנהגות הקהילות האזוריות של ברנינג מן לא יוצרים עלי רושם של אנשים שיניחו לרשיון הנהיגה שבידם להפריע להם בדרכם ליצור דברים מדהימים (לכל היותר, יקשקשו ציור עליו). באותה המידה, אני בטוח גם שארגון ברנינג מן אינו ירא מהדברים שהקהילות האזוריות עלולות לברוא הלאה – להיפך – הם מקבלים השראה מכך. ארגון ברנינג מן עושה ככל יכלתו על מנת להישאר תומך ורלבנטי – ומעצם גדלו, רמתו הארגונית והיקף ידו הוא גם עשוי להישאר כמוסד המרכזי של תרבות הברנינג מן גם בשנים הבאות.

אך הובלה מנהיגותית? זה בדיוק מה שהנהגות הקהילות האזוריות עושות כעת. משום שתרבות יכולה להצליח באמת, רק אם יצליחו להשריש אותה גם הרחק מנוואדה – תרבות הברנינג מן, בגדול, עשויה בהחלט להיות מובלת על ידי הנהגות הקהילות האזוריות.

אודות המחבר: קייביאט מגיסטר (Caveat Magister)
חבר במרכז הפילוסופי של ברנינג מן. קייביאט מילא את התפקיד של מתאם המתנדבים עבור מרכז התקשורת (Media Mecca) בין 2008-2013. כיום הוא עובד יחד עם המחלקה החינוכית של ברנינג מן על סילבוס לימודי תרבות אודות התרבות של ברנינג מן. קייביאט הוא גם המחבר של אסופת סיפורים קצרים “מדריך לבארים ולחיי לילה בעיר הקדושה”, ללא כל קשר לברנינג מן. לבסוף קייביאט גם הצליח להפעיל מחדש את הכתובת שלו Caveat שטרודל Burningman דוט קום. מדי פעם הוא גם מצייץ בטוויטר כ- @BenjaminWachs .

תגובה אחת למאמר:

קוקי (Cooky) ב-9 בפברואר 2016:
כאחת מהאנשים שהגיבו מיידית “לא, אנחנו לא!” באסאלן, אשמח להוסיף:
אני איני חושבת שזה ‘הם או אנחנו’, ‘כן או לא’, ‘דינמיקה בין מוביל ונגרר’. אני חושבת שזה הרבה יותר מורכב מכך. אם האירוע שמתרחש מחוץ לעיירה גרלאך (דהיינו בלאק רוק סיטי – ד.פ.) יסתיים לנצח, התרבות תוכל להמשיך ואף תעשה זאת. אנחנו הרבה יותר מסתם מטה ראשי ואירוע. אין הדבר אומר שהדברים האלה כבר אינם חשובים מספיק, אלא שלדעתי, זה בעצם סימן להצלחת הזריעה של תרבות זו מחוץ לארה”ב.

כיום אני לומדת המון ממישהו ברפובליקה הצ’כית בדיוק כמו מאנשים בסאן פראנסיסקו וזה מדהים ונפלא. אבל… ללא החלוצים האלה בסאן פראנסיסקו ובאוסטין והאנשים שייסדו את פלאייה דל פואגו והאנשים המדהימים שצעדו קדימה כדי להרים את תנועת “ברנרים ללא גבולות”, הקהילה הביתית שלי במישיגן, לא היתה נראית כמו שהיא נראית כיום, או יוצרת את הדברים שאנחנו עושים היום. ואפילו בלעדינו, אני מתערבת, שבמקום אחר לא היו עושים את אותם הדברים שהם עושים כיום. התרבות הזו היא מערכת דינאמית להדהים.

אני מודה ומכבדת את כל האנשים בסאן פרנסיסקו על כך שהם מלבים את הלהבות בתכיפות, על כך שהם מעודדים צמיחה אורגנית, על כך שהם מחזיקים את הקו בדברים חשובים כגון זכויות יוצרים וקניין רוחני – ועל כך שהם שנה בשנה מרימים את האירוע האזורי הגדול ביותר מכולם (עד כה!) – ברנינג מן. כן, הם מנהיגים, אבל הם גם מובלים, שותפים ליצירה, שותפים, חברים וברנרים אחים בתרבות הגלובלית האדירה הזו, הניסוי הענק שהוא הברנינג מן.

האירועים האזוריים צמחו מתוך אלה מאיתנו שעשו את המסע המטורף למדבר בלאק רוק, אחרי הדבר הזה ששמענו עליו. קיבלנו השראה, חזרנו הביתה ורצינו למצוא עוד אנשים שאולי גם יקבלו את אותה ההשראה. או-אז התחלנו לתכנן כיצד לעשות גם אצלנו גירסה שנתית של הדבר הזה במערב. היום, הדינאמיקה הזו השתנתה מקצה לקצה. ברנרים היום לא חייבים לצאת למסע לגרלאך (וגם מרביתם לא יעשו זאת). כשאמרתי את ה”לא” הברור שלי באסאלן, זה היה משום שאני יודעת שהתרבות הזו חזקה מכל אחד מאיתנו, חזקה יותר מהמיקום הגיאוגרפי שלנו, ושהיא מכילה כה הרבה מכל מה שנוכל לדמיין עד כה.

אנחנו בוודאות איננו זקוקים לאירוע השנתי (של ברנינג מן – ד.פ.) או אפילו לאנשים הנהדרים שמתחזקים את האתר הזה (ברנינג מן דוט אורג – ד.פ.)… אבל אנחנו בהחלט מועשרים בזכותם. ה”כן” שלי הוא שאנחנו כולנו חזקים הרבה יותר ביחד. אנחנו כולנו חזקים יותר כאשר אנחנו לומדים אחד מהשני ברציפות ומוצאים דרכים חדשות לממש את האידיאלים שאנחנו מקדשים (ואפילו יוצרים אידיאלים חדשים). אנחנו חזקים יותר כשיש לנו את המקום המשותף הזה בו אנחנו יכולים להחליף דיעות ולשמוע את הסיפורים של כל צד. אנחנו חזקים יותר כשאנחנו לומדים מה לא לעשות, ומהרעיונות של “מה יכול עוד להיות”.

אני כה אסירת תודה שהחבר’ה בסאן פרנסיסקו משקיעים זמן, כסף, הון אנושי ואנרגיה לעזור בשיתוף של מה שהם יודעים – וגם – ללמוד מאנשים בכל רחבי העולם. אני חושבת שהפסגה האירופית, השולחן העגול למנהיגות בדרום מזרח ארה”ב, הכינוס הגלובלי למנהיגות ועוד… וגם סביב כל שולחן קפה המוקף בלפחות שניים או יותר ברנרים – הם אחדים מהמקומות החשובים ביותר על גבי כדור הארץ כיום.

אינני יכולה כבר לחכות לראות לאן נגיע הלאה!

תודה רבה לך על שיתוף התובנות שלך, קייביאט, ועל מתן ההצצה לתוך ברצלונה!

קוקי – ברנרית קהילתית אזורית

זכותו של אדם לצאת אל המדבר // איתמר אור

$
0
0

*צילום: דניאל בר

שבוע אחרי המדברנרות השנה חזרתי לאותה הנקודה. השטח נראה זר ובודד, אבל הפעם הגעתי עבור המדבר. לבד במדבר, כל יללת תן וכל רכב במרחק ממחישות את הפגיעות ומתבלות את הפחד וברקע שולטת בעיקר הדממה. אל הדממה הבוערת הזו מבליחים ריחות וצלילים ממחוזות רחוקים ולאט לאט החושים מתעוררים. מתעוררים אותם יצרים נשכחים, אותם תחושות בטן שקטות, ואותה חשיבה חדה והחלטית.

בחבורה יש לי יותר כוח. אני מביע ומקבל ביקורת, אני שומע דעות רבות וכן, אני משתפר במה שאני עושה. שיתוף פעולה מאפשר לי להגיע מעבר למה שדמיינתי כאפשרי ומהווה אבן בניין בקהילה שלנו. אני מרגיש יותר בטוח סביב אנשים שאני מכיר וסומך עליהם.

בחבורה, מצד שני, אני מחכה הרבה. האינסטינקטים שלי מתורגמים לדיבור ולא פעולות. אני נוטה להישאר היכן שנוח לי. אני נשטף ברצון חזק לכבד ולעזור לסביבה שלי עד כדי שכחה קלה של הרעיון שלשמו הגעתי.

למרות שבזמנים מסויימים אני מעדיף את הבטחון והיציבות של הקבוצה, אני מתעקש על עצמאות. אני מאמין גדול באמרה “ברגע שהאדם הולך בעקבות אחרים, הוא מפסיק ללכת בעקבות האמת”.

ההסתמכות רק על עצמי היא הבסיס לחופש שמבשיל מיכולתי לדאוג לכל מה שאצטרך. החופש לבחור כל נקודה ולדעת שאוכל לשהות בה בנוחות נובע מתוך העובדה שאני יכול להסתמך על עצמי. החופש לבחור כל מטרה ולדעת מה אצטרך לעשות בשביל להגיע אליה נובע מתוך ההבנה של גבול יכולתיי ובצורה עמוקה יותר, הבנה של רצונותיי. מאוד ברור כמה החוויה שלי תלויה בי, כמה ההצלחה שלי תלויה בי, וכמה ההשפעה שלי תלויה אך ורק בי. זו הרגשה נהדרת.

חבורות מתהוות באופן טבעי, וכל-כך הרבה פעמים הן שורדות מעבר לנקודה בה הן אפקטיביות. יש מגבלה חברתית להפנות את הגב וללכת. המגבלה הזו כנראה טבועה בנו כי היא אמורה להשאיר אותנו מוגנים בקבוצה. אך דמיינו מקום שבו אתם מוגנים בכל מקום אליו תלכו. כמה אפשרויות יעמדו שם רק בפניכם. בתור בודדים תהיו קלילים, פנויים להצטרף, להתנסות, להכיר, להישקע בכל מה שתרצו ובדיוק עד הקצה האישי שלכם. תהיו פנויים וחופשיים להכיר דמויות חדשות שמעניינות אתכם, חסרי דאגות ורצונות התחשבות.

החופש הזה מפחיד. פעמים רבות העדפתי שיעשו את הבחירות עבורי, העדפתי את התשובה. אבל יש כל-כך הרבה תוכן בחיפוש ובפחד הנלווה אליו, יש כל-כך הרבה תוכן בחוויה המיידית והאישית. בהסתכלותי אחורה, בחוויות בדד שלי למדתי על עצמי יותר מאשר בכל חוויה אחרת. הקושי החברתי והאתגר הנפשי הם מדרגות הכניסה לחוויה יותר חזקה, בעלת משמעות רבה יותר. הרי כל פסגה היא רק אבן ועפר אם נוטלים ממנה את המשמעות הסנטימנטלית שנותן לה המטפס. כאשר אני לבד אני יכול לבחור לאילו פסגות להעניק את המשמעות שלי ולתת להם את כל-כולי. בדרך אל הפסגה הזו, ייתכן ואפגוש חברים למסע הזמני ונחלוק את הפסגה הזו בהנאה צרופה. בירידה, דרכנו עשויות להתפצל, וזה הקסם של השביל.

משורר גדול אמר ש”כאשר אתה מתחיל לפסוע בדרך, הדרך מופיעה”, ואני מציע לכם לפסוע בה בדד. אזרו-נא אומץ להקים אוהל בדד, להשליך עצמכם אל הלא-נודע, ולתת למדבר להפתיע אתכם. הישטפו ללא שליטה בחווייה בה כולם משפחה אחת וכל-כך צבעונית ואולי תצליחו להפתיע את המדבר.
כאשר יש מספיק שקט סביבנו, ניתן לשמוע את תחושות הבטן השקטות אך חכמות שלנו. זריזות החושים וקבלת ההחלטות פותחות צוהר לעולמות פנימיים אך נשכחים.

זכות האדם לצאת אל המדבר.

ובנושא אחר: הרבה אנשים עובדים קשה לעשות לנו טוב, ועובדים עם אוזניים פתוחות. תודה רבה. למי שיכול לפנות קצת זמן, הרבה אנשים צריכים עזרה. תתנדבו, זה יעשה לכם כל-כך טוב שתזכרו למה אתם חיים.

Viewing all 139 articles
Browse latest View live