אמצע היום, השמש קופחת ואנחנו אי שם על הפלאייה. 10 דקות אחרי התחלת המשמרת נתקלנו בזוג, חד וקרן, שנראו לגמרי אבודים ותשושים. “מה קורה חבר’ה?”, שאלנו, מסתבר שהם בלי ניידים ובלי שום מושג איפה הקמפ שלהם, הם פרקו את הציוד מהרכב וכבר שעה מסתובבים תועים בפלאייה. בדקנו את המיקום במפה, בינתיים דאגנו שישתו, והצענו ללוות אותם. תוך רגע המבט שלהם השתנה לחיוך של הקלה, מה שמילא גם אותי בחיוך פנימי. בדרך לקמפ הם ניסו להבין למה אנחנו בגלימות, סיפרנו להם שאנחנו נוודים, משתתפים כמו כל משתתף במידברן, פשוט בחרנו לתת גיפטינג לקהילה ולעזור לשמור על הפלאייה בטוחה ונעימה.
“וואו, זה אדיר”, הם אמרו, “יש הרבה כאלה?” סיפרנו שיש עוד כ-300 כמונו, ושבמהלך שש שעות המשמרת אנחנו עם הגלימה ומכשיר קשר, משוטטים בפלאייה וזוכים לחוות אותה מנקודת מבט שונה וייחודית. בדיוק הגענו לקמפ שלהם כשקרן אמרה לחד: “באבי בוא נעשה מחר משמרת נוודים, ממש בא לי!” הסברנו שכדי להיות נוודים צריך לעבור הכשרה והזמנו אותם להצטרף בשנה הבאה. “סגור!”, אמר חד, והשארנו אותם לידיים המחבקות של חברי הקמפ שבדיוק קפצו עליהם.
ההליכה בשמש היתה די מייבשת, ישבנו לנוח בצל ושתינו פטל קר שמישהו ממרחק רץ כדי להציע לנו במיוחד (כייף להיות נווד) והמשכנו ללכת. לדקה וחצי. עד שהשטחתי על החול. נדב (שם חיבה: נווד), בן-זוגי למשמרת, עזר לי לקום ובדק שאני בסדר. הודענו בקשר לחב”ק (חדר הבקרה של מידברן) לשלוח מישהו לטפל במִפגע.
אחרי שראינו שזה טופל, התחלנו להתקדם מאזור הקמפים בעיר עמוק אל תוך הפלאייה, כשפתאום מישהי התקרבה ואמרה: “שמעו, זה בטח לא נראה משכנע כי אני הפוכה לגמרי, אבל נראה לי שכדאי שתלכו לבדוק מה קורה בפוני המעופף”. ראינו שהיא לא הולכת יציב ושאלנו אותה מתי הפעם האחרונה שעשתה פיפי. אחרי 30 שניות של: “אההה… ממממ.. נראה לי שהיום בבוקר, לא רגע, אתמול בלילה… לא יודעת” הבנו שהיא כנראה מיובשת כי ראש המרפאה, ד”ר נמרוד, תמיד אומר שמי שצריך יותר מכמה שניות להיזכר – מיובש.
היינו די קרובים למרפאה אז נדב ליווה אותה לשם. בינתיים התקדמתי לפוני, וכשהגעתי מצאתי זוג בעיצומו של ריב: הבחורה מתנדנדת על הנדנדה של הפוני והחבר שלה מבקש שתרד כדי שלא תיפול. מסתבר ששרשרת הנדנדה התרופפה ות’כלס, גם ככה לא אמורים לעלות עליה. לידם התאספו כמה חבר’ה סקרנים שגם ניסו לשכנע אותה לרדת. קצת נלחצתי, משמרת ראשונה, נדב לא פה… אבל מהר מאוד נזכרתי שאני לא לבד, דיווחתי לאחראי המשמרת שלי בקשר וביקשתי מהסקרנים להתרחק.
הפתיע אותי איך שהם מיד הגיבו בחיוב – אנשים משתפים פעולה עם מי שעוטה את הגלימה, שניים אפילו החליטו לעזור לי לבקש מהאחרים להתרחק. רציתי למנוע לחץ ואמרתי לחבר’ה שהתאספו שזה מטופל והם יכולים לחזור לאירוע בלי דאגה. בינתיים נדב הגיע והתקרב בזהירות למיצב והתחיל לדבר עם הבחורה. זה כנראה שילוב של האזור שהתרוקן מאנשים והדיבור המרגיע של נדב, אבל תוך 2 דקות היא היתה למטה. עד שהגיעו מצוות המיצב לבדוק את בטיחות הפוני, הם כבר השלימו.
אין פתרון קסם
זו בסך הכל המשמרת הראשונה שלי בפלאיה, וגם שנה ראשונה שאני נוודת. פתאום נזכרתי במה שאמרו לנו בהכשרה, שחשוב להגיע למשמרת במצב שיאפשר לנו לתפקד בכל אירוע שהוא. אמנם מקודם היה די מבאס לצאת באמצע המסיבה המדהימה בסאנרייז קינגדום, אבל הייתי חייבת לעלות למשמרת ואולי אפילו עוד נספיק לעבור במסיבה. בטוח שלמשמרת הבאה שיש לי, בשריפה של הטמפל, אני חייבת להיות פיקס!
רבע שעה אחרונה של המסיבה בסאנרייז – דאן, הפסקה בקמפ קפה ועוגיות – דאן, עוד חצי שעה המשמרת מסתיימת ושומעים ויכוח קולני. עצרנו, אנחנו לא ישר קופצים ומתערבים, קודם מתבוננים ומקשיבים. גם ככה רוב הבעיות פותרות את עצמן לבד. זה היה ויכוח בין חבר’ה מקמפ ומפריקמפינג סמוך על פלישה לגבולות השטח, הצענו לעזור ולתווך. זה לא שיש לנו פתרון קסם, רק לעזור להם לדבר אחד עם השני, לשמוע ולהקשיב, כי הם כבר ממש לא היו בנקודה הזאת. ביקשנו מכל אחד להסביר לנו מה הבעיה מהצד שלו, ובזמן הזה הצד השני מקשיב.
לאט לאט, ההתנגדות התפוגגה. פשוט היינו שם, כמעט לא עשינו כלום, אבל זה גרם להם להקשיב ולגבש פתרון ביחד. מדהים אילו תוצאות אפשר להשיג בלי לעשות כמעט כלום.
אני עוד ממשיכה להרהר, ונדב מחזיר אותי בעדינות למה שקורה – צריכים לחזור לנוודיה ולהחליף משמרת. אנחנו מורידים את הגלימה, מחזירים את מכשיר הקשר ומדברים עם אחראי המשמרת על כל מה שקרה היום. הנוודים שמחליפים אותנו כבר מתרחקים, וגם אנחנו נפרדים וממשיכים לדרכנו בפלאייה….