מאת: עדן אוריון – edenorion.com
קשה לי להגיד מאיפה בא הניצוץ שהדליק אותי. יכול להיות שבני, שלומד בבצלאל סיפר לי שהם למדו על מייבריג׳ וטכניקת הצילום המפורסמת שלו שסייעה להבין את תנועת הרגלים של סוסים, או שמה ראיתי את הרעיון במתקן זיאוטרופ ונטג׳ לרכישה באי-ביי.
בכל אופן, עד מהרה התחשק לי לבנות אחד כזה

אז חלקכם יכול להיות שואלים את עצמכם מה זה זיאוטרופ ומאיפה הוא בכלל הגיע … אז בואו רגע נלך למקורות (אם כבר הנושא של מידברן השנה הוא “בראשית”)

זואיטרופ (Zoetrope) הוא מכשיר המייצר אשליה של תנועה באמצעות העברה מהירה של תמונות נייחות אל מול חריצים המשמשים לצפייה. מקור השם הוא בשפה היוונית “גלגל חיים”.

הזואיטרופ עשוי מגליל חלול ובו חריצים אנכיים. מתחת לחריצים, בצד הפנימי של הגליל ישנה רצועה ובה סדרה של תמונות. כאשר הגליל מסתובב, הצופה מביט דרך החריצים בתמונות הנמצאות בצד השני של פנים הגליל. כאשר הגליל מסתובב במהירות הנכונה, התוצאה היא אשליה של תנועה.

הזואיטרופ הומצא בסין במאה השנייה, והומצא בשנית במערב במהלך המאה ה-19, בדומה למכשירים דומים כפנקיסטיסקופ וזואופרקסיסקופ. המצאת המכשיר הייתה חלק מההתפתחות הטכנולוגית שהובילה לבסוף להופעת הראינוע בסוף המאה ה-19.

אז מצאתי כל מני תוכניות לבנות זיאוטרופים קטנים, וגם יש ימבה סטריפים שכוללים תמונות שמונפשות בסיבוב להורדה בחינם.

השלב הבא, לראות שיש זיאוטרופים תלת ממדיים. כלומר, במקום שהבזקי התמונות המשתנות יווצרו כתוצאה מתזוזה של חרכים דרכם מסתכלים, ובמקום תמונות דו-ממדיות, יעשה שימוש בבובות ששונות כל אחת מרעותה, והבזקי האור יהיו הבזקים הנוצרים בעזרת מבזק מהיר בתדר כזה יתן את אשליית התמונה.

למשל הזיאוטרופ של פיקסאר, עם דמויות מתוך סרטי ״צעצוע של סיפור״

ואז, החלטתי לבדוק האם בנו כזה גדול (כמו שהאמריקנים יודעים לבנות) באירוע ברנינגמן.
ומצאתי. פיטר הדסון, בונה זיאוטרופקן מקצועי שבונה כאלה ענקיים לאירועי ברנינגמן בנואדה. הוא נעזר בצבא קטן (80 איש) של מתנדבים שעוזרים לו לבנות את יצירות הענק שלו – דוגמאות להלן.

והפרוייקט האחרון שהציג בנוודה “Charon”

Peter Hudson’s Charon from jason tongen on Vimeo.

אז אחרי שראיתי ש״כבר עשו את זה״ החלטתי שאעשה אחד כזה לאירוע המקומי שלנו כאן בישראל. כמובן שקנה המידה, עקב יכולות וכלכלה, יהיה מעט קטן יותר מזה האמריקני קוטרו יהיה בין מטר למטר וחצי.
נפגשתי עם כרמל שפע, מייקר ומעצב מדהים ודיסקסנו את העניין.

נסענו ביחד למפעל ״פעלתון״ ושם סיפרנו על הפרויקט. בין שאר התובנות שיצאתי אתן מהפגישה שם, שעל מנת שהפרוייקט יהיה מוצלח, הסיבוב של הקרוסלה עם הדמויות (שעוד לא ידעתי אז מה הן יהיו) חייב להיעשות על ידי הצופים (משם גם שם המפעל – ״פעלתון״) מתקן שלא יופעל על ידי הצופים, לא יהיה מעניין.

מבחינה הנדסית חשבתי לעשות את הקרוסלה, במקום שתסתובב על ציר מרכזי, עם מיסבים וכל הבאלגן הנלווה לכך, שתנוע על ארבעה, ולבסוף החלטתי על שלושה גלגלים של רולרבליידס (חיכוך מכסימלי) שיהיו בניצב אליה בשלוש נקודות. גלגלי רולרבליידס עשויים בדרך כלל מפוליאוריתן או סיליקון והחיכוך שלהם חזק ביותר מצד שני כל אחד מהגלגלים מסתובב על שני מיסבים מדוייקים וקלים יחסית לעיגון, כך שאקבל פלטה עגולה שנחה על שלוש נקודות (היא לא תתנדנד), יחסוך לי בעיות איזון קשות, והגלגול צריך להיות סביר וקל לביצוע גם על ידי ילדים.

ביצעתי שני ניסויים בעזרת פטיפון שקיבלתי במתנה משירלי ועידן ממנוף, וסטרובוסקופ שקיבלתי , גם במתנה, מעודד רז. הניסוי הראשון היה עם דמויות של חיות בגדלים שונים, לצלילי קרנבל החיות. ניסוי זה הבהיר לי שבסיבובים של שתי שניות לסיבוב, 8 דמויות אינן מספיקות.

הניסוי השני עם 10 בובות, תלת ממדיות של ממש, לצלילי אמה סומק, היה כבר יותר טוב, אם כי ברור לי שמספר הדמויות צריך להיות גדול, 16 לפחות.

מכאן יצאתי לתכנון. נעזרתי בתוכנת Sketchup תכנון ראשוני שהוגש לגילדת האמנים כלל קרוסלה בת ארבעה ראשי גלגול. התכנון המתקדם יותר כלל כבר שלושה ראשי גלגלול וגלגלות הגבלה שהפלטה לא תעוף על מישהו….

כן כבר נכנס ה״מה״ יקרה שם על הקרוסלה.
אז כמו שמייבריג׳ ואחריו עשו זיאוטרופים של סוסים דוהרים, רציתי משהו שונה, ואז נזכרתי בעבודת ״מעקב קרניים״ מדהימה של Gilles Tran משנת 2000, שנעשתה אז על תוכנת POV-RAY . זמן הרינדור אז היה שבועיים!!! לתמונה.

The prisoners

העבודה נקראת ״האסירים״ ומציגה זברות רצות במעגל וסביבן מעין כלא הבנוי בצורת כיפה.

בהתחלה חשבתי לקחת את הסוסים של מיבריג׳, להגדיל אותם, להדביק על דיקט 10 ממ, ולנסר ואחר כך, לצבוע בפסים שחור-לבן. בתי הירה לי שזברה לא כל כך דומה לסוס, אלא יותר לחמור. חבר אחר בעבודה אף הראה לי שזברה ממש נוערת בצורה דומה לחמור. ם כך היה עלי להשיג אנימציה, או צעד של זברה מחולק ל-16 פריימים.

חיפשתי ב-Youtube סרטון של מישהו שצילם זברות, אולי בספארי, ומצאתי, אפילו באיכות HD. הסרטון הציג עדר שלם של זברות. ממנו הפרדתי שתי שניות שבן רואים זברה אחת בודדת מהלכת.

את הסרון של שתי השניות הפרדתי לפרימים בודדים בעזרת פוטושופ, ואז חיכתה לי עבודה לא קצרה של ניקוי העשביה והחול והשמים של הסואנה על מנת לקבל את הזברות נקיות.

התוצאה לפניכם

מכאן הדפסתי כל אחד מהפרמימים, על נייר, והתחלתי לנסר את הזברות.

במקביל, התחלתי לבנות את הרגלים, הפלטה המסתובבת והמערכת המכאנית של הגלגלים עליהם הפלטה מסתובבת.

מקורות:

הפנקיטוסקופ

פנקיסטיסקופ (Phenakistiscope), “מראֶ‏ה מטעה” בתרגום מילולי, הוא מכשיר אופטי ליצירת אשליה של תנועה, שפותח בראשית שנות השלושים של המאה ה-19 על ידי המדען הבלגי ז’וזף פלטו (Joseph Plateau).

בגרסתו הפשוטה ביותר, המכשיר בנוי מדיסק אחד המחולק לשמונה או שישה-עשר מקטעים, כשבכל מקטע פעור חריץ צר ולצדו דמות המצויה בתנוחה אחת מתוך רצף של תנועה (למשל, דמות קופצת בחבל, בועטת בכדור וכיוצא בזה). הצד עליו מצוירות הדמויות הופנה כלפי מראָ‏ה בעוד הצופה במתקן ניצב ללא ניע מן הצד השני של הדיסק, כשעינו צמודה לאחד החריצים. כאשר הדיסק הסתובב במהירות, בכל פעם שמפתח החריץ חלף בסמוך לעין הצופה, ניתן היה לראות להרף-עין את אחת הדמויות המצוירות מצדו השני של הדיסק (משום שהשתקפו במראה). הרושם שמתקבל על הרשתית הוא של דמות יחידה בתנועה.

פלטו, שחקר את התמדת רישומי האור על רשתית העין, הבין שהדימוי שנחשף לרגע מותיר את רושמו על הרשתית גם אחרי שנעלם: “אם מספר אובייקטים הנבדלים באופן רציף בצורתם ובתנוחתם מוצגים לעין בזה אחר זה במקטעים מהירים וסמוכים, הרשמים שהם מפיקים על הרשתית יתערבבו יחדיו כך שניתן יהיה להאמין שאובייקט יחיד משנה את צורתו ואת תנוחתו.” ‏‏[1]