עבר פחות משבוע מאז המידברנרות, עוד לא התאוששתי. מה זה אומר בכלל להתאושש? אולי זה אומר להצליח לשחרר, להבין שמה שקרה שם עבר, וצריך להמשיך הלאה. קשה לי לעשות את זה. קשה לי לשחרר. אני חולמת כל לילה על שיחות טלפון, סגירת פינות וקריאות בווקי. האירוע הזה היה קסום.
כל התכניות שעושים מראש לאירוע ברן לא יכולות להעביר מה הולך להיות שם.
מהרגע הראשון, זה היה בלתי נתפס. ההתגייסות המשוגעת של כל מי שהגיע לדבר הזה לא ברורה מאליו. וכך יצא שנוצר אירוע שהתיאור שלו הוא קהילתי, ואנשים עכשיו מנסים להבין למה ואיך זה קרה.
אני באופן אישי חושבת שזה קרה כי אף אחד לא הרגיש שהכל נבנה על הגב שלו, שהוא נשרף, שהוא עשה יותר מדי, ויחד עם זה, כולם הרגישו שייכים, הרגישו בבית.
במפגש ההתנעה ביקשנו מכל מי שרוצה להיות בהפקה שיעשה רק מה שהוא אוהב ורוצה לעשות. לא שווה לעשות דברים שלא עושים לנו טוב. וכך היה – 100 אנשי הפקה וכל אחד עשה את החלק שלו באהבה. אפילו מנהל האירוע המדהים שכל האירוע היה זמין ופתר בעיות, עשה הכל בחיוך ונהנה מכל רגע. זה לא מובן מאליו בכלל להגיע לסוף של הפקה עם חיוך בתפקיד כזה, מזל שיש לנו את אמיר שלם בקהילה.
עד הרגע האחרון, אפילו אנשים שהצטרפו בסבב האחרון ביקשו להשתתף, גם כשכבר לא היה צורך במתנדבים חדשים. ובצורה עוד יותר מדהימה, במהלך שלושת ימי המידברנרות הרגשתי שכל אחד עשה מה שהוא רצה לעשות ונהנה מזה. ככה ביחד יצרנו עיר זמנית מהחלל. היינו מוקפים בכל כך הרבה אמנות. גם מיצבים משוגעים בגדלם וגם קטנים ופשוטים אבל שחורטים על הלב. בין המחנות לא נוצרו גבולות של ציליות והכל הרגיש כמו בית אחד גדול של כולם. כל מחנה עשה את שלו, אף מחנה לא הגזים בצורה שעייפה את מוביליו, והצליח להיות מדויק להפליא.
אולי ככה זה כשהנתינה מגיעה ממקום של אהבה נטו. בלי להשוות, בלי הקרבות, בלי קרבנות, בלי אגו.
כשהיא מגיעה אליך מכל הכיוונים בלי שאלות – אז מרגישים חלק מקהילה. אז מרגישים בבית.
- למתעניינים (לרציניים בלבד) – זכרונות שמיימים מהרחפן של ליאור בפ: