איכשהו, החוויות הטובות ביותר מתחילות לא טוב בכלל.
אני משקיע חודשים בהתארגנות, הכנה וציפייה למשהו שקורה פעם אחת בשנה. אורז הרבה יותר ציוד ממה שאני צריך, קונה בגדים מגניבים שהרבה מהם אפילו לא אלבש, אבל בעיקר מכין דבר אחד מרכזי: דוכן עם מכונת כתיבה.
אני יושב בחוות רונית עם מכונת הכתיבה על גבולו של התקף חרדה. אבל למה? ממה אני מפחד? כנראה שכל הציפייה שמשהו קסום יקרה רוצה להתפוצץ לכדי אכזבה אחת גדולה. אבל אני כבר כאן, אז מוטב שאכתוב על זה.
אני מסתכל מסביב ולא רואה כמעט כלום חוץ ממה שהבאנו איתנו, ואז אני מבין. כל מקום יכול להיות כמו לוח ציור. דף חלק שעליו אנחנו מציירים את האמנות שלנו. כל אחד בדרכו שלו, כולנו אמנים ויצירות אמנות כאחד.
בחורה בטייץ זהוב ומטריה צבעונית נעצרת מולי. היא פשוט עושה פוזה של יצירת אמנות חיה כשהיא מביטה מעט למעלה וזוקפת את הגב. כנראה שהיא מרגישה בנוח להיות מודל אמנות חי.
מגיעים לשבת איתי דרדסים, מתאבק סומו יפני ואישה בשמלה ומטריה. הם כולם אומרים לי בדרכם שלהם שזה בסדר להיות מי שאני. ואני יושב וכותב להם על מכונת הכתיבה שלי. כותב להם שזה בסדר להיות מי שהם. והרעיון הזה כמו מחלה מדבקת שמתפשטת מהר. החרדה שהרגשתי קודם מסבירה לי את עצמה. היא אומרת שזה מפחיד להיות מי שאתה באמת. אבל כשזה מתאפשר ההשראה היא אינסופית. הרצון לכתוב וליצור מגיע מההרגשה של חופש, של מרחב.
מתאבק הסומו העצום שנראה כמו האיש החזק ביותר בעולם מזיל דימעה. הוא אומר שמה שכתבתי נוגע בו באופן עמוק. הוא לא מסביר בדיוק איך. אולי זו ההרגשה שראיתי בו משהו אמיתי. ההתנגדות הזאת, הפחד והמחסומים שהרגשתי בהתחלה מתחילים להשתחרר.
ההערכה שאנחנו רוחשים אחד לשני כשאנחנו מאפשרים זו לזה להיות מי שאנחנו מקבלת עומק נוסף. פתאום בא לנו לתת מתנות כי אנחנו מיד מרגישים שהאהבה חוזרת אלינו. ולפני שאני מסיים לכתוב על כך שיר אני כבר מקבל משקה קר ומרווה או מתנה אחרת מהמבקר הבא בדוכן הקטן שלי. כאילו הקסם של המקום הזה מבין אותי ויוצר את עצמו בשבילי.
פסיכולוגית מבוגרת מתיישבת לידי ומביאה לי שרשרת עם לב, יש לי אולי עשר כאלו כבר, אבל זה לא גורם לי לחשוב שזאת מתנה מיותרת. להיפך, אני פתאום מרגיש כאילו יש לי מקום ללב של כולם.