רעות ואני מתרחקות מהמחנה.
דקות ארוכות לקח לנו להתארגן.
כל פעם נזכרנו בעוד משהו: כובע, כוס מים מחוברת לשאקל, עוד שאכטה. אבל הנה, אנחנו יוצאות סוף סוף, אוחזות ידיים וצוחקות כמו ילדות שברחו מבית הספר. חופש מהחופש. את הטיול שנעשה רק שתינו על הפלאייה, הבטחנו אחת לשנייה כשהפלאייה הייתה עדיין רק פיסת מדבר צחיח, ואז שוב גם ביום הראשון של הברן ובשניים הנוספים שבאו אחריו ואיכשהו, בין הארוחות, וההתארגנויות והסיבובים עם הילדים שלנו ועם שאר החברים מהמחנה, לא מצאנו לנו זמן. אבל פתאום מגיעה שבת אחרי הצהריים, כשהשמש עדיין קופחת ומערבולות קטנות של אבק מתחילות להתרומם מהקרקע, ואני מרגישה שאם זה לא יקרה ממש עכשיו זה לא יקרה בכלל. אז אני ניגשת אליה ואומרת לה בשקט, ״את באה לשטיפל׳ה?״ והיא ישר מהנהנת בהתלהבות.
אנחנו חולפות על פני היציאה מהמחנה, משלבות ידיים, ומיד מתחילות לפרוק זו באזני זו את המתחים שהצטברו בימים האחרונים, חסרי השינה, מלאי ההתרחשויות. מחליפות רשמים על החברים החדשים שלנו בקאמפ, על איך כל אחד הגיע בזמן אחר והביא אנרגיות חדשות, וכמה זה משונה כשכל האנרגיות האלה מתערבבות זו בזו. ובעוד אנחנו מדברות, מגיחה מבין הערפל, כמו מתוך חלום, משפחה קטנה – אישה ירוקה מכף רגל ועד ראש, גבר גבוה, בלי חולצה, עם משקפי אבק וטוטו ורוד, וילדה קטנה, אולי בת שלוש או ארבע, חמושה במשקפי שמש ובמטרייה סינית. ״רגע״ רעות לוחשת כשאנחנו מתרחקות, ״הם מוכרים לי.
נדמה לי שהם מהשכונה שלנו״ ואני לא בטוחה לאיזו שכונה היא מתכוונת.
כשאנחנו מגיעות לטיילת, מתנפלת עלינו בחיבוקים מסיבה הומת אנשים חצי עירומים וחצי מכוסים בפיסות בד מנצנצות, איפור כבד, משקפי שמש וסקס-אפיל.
הבעת הפנים העייפה של רעות מתחלפת בחיוך מאושר והיא נשאבת מיד לריקודים ואני אחריה, וברגע אנחנו הופכות משתי אמהות באמצע החיים למלכות ריקודים חסרות דאגה.
חוץ מאחת אולי. השטיפל׳ה.
אני מרגישה מן דחף בלתי נשלט המושך אותי לשם. אני מסמנת לרעות שהגיע הזמן ללכת ואנחנו ממשיכות. משאירות מאחורינו את החבורה המרקדת, חולפות על פני ספינת פיראטים המשייטת לאיטה במרחק, חבורת בנות לבושות ברצועות עור, מתאבקות בבוץ, הופעת פולק רוק בסלון, פרפרית מרקדת עם גוף מפואר ומסביבה זבובונים החגים סביבה ומתקתקים צ׳ליק צ׳לאק במצלמות הגדולות שלהם. הפרפרית מחייכת חיוכים גאים מאוזן לאוזן ומנפנפת בכנפיה הגדולות, הכחולות סגולות.
הלאה.
אנחנו ממשיכות ללכת לכיוון השעות המאוחרות, לא מאמינות שכל היופי הזה התרחש בזמן שהיינו בקאמפ והרגשנו קצת כמו בעוד אחד מעשרות הקמפינגים שהיו לנו מאז הברן הקודם. האווירה במחנה היא לא כמו בפעם שעברה״ רעות אומרת בעצב מסוים. קשה לה לא להשוות. אנחנו נזכרות בשנה שעברה, כשהיינו חלק ממחנה קטנטן ונהנינו הנאה גדולה רק מלשבת יחד סביב גיגית עם מי קרח בשעות היום ומדורה בחצי חבית בשעות הלילה. הילדים שלנו הסתדרו מצויין והפכו לחבורת כלבי רוח קטנים ומאובקים. כולם התאהבו בכולם. ואחר כך, כשהמידברן נגמר, המשכנו להיפגש עם ובלי הילדים, חגגנו יחד ימי הולדת וחגים, יצאנו יחד להופעות ולמסעדות, בישלנו ארוחות, חפרנו עד מוות בקבוצת הווצאפ שלנו, רקמנו תכניות לברן הזה. ״אבל כל החבורה כאן״ אני מזכירה לה.
״את ואני כאן, וגם כל זה” ואני מצביעה על הפלאייה המקושטת, המרצדת.
כשאנחנו מגיעות לבסוף לשטיפל׳ה, כל אחת מטפסת בתורה אל תא הרחצה הפתוח והשנייה משפריצה עליה סילוני מים ואנחנו צוחקות באושר. תחושה טהורה. אני מרגישה שרוח טובה מלטפת אותי. אני מביטה ברעות, ורואה שהרוח הטובה שורה גם עליה. לקח לנו קצת זמן הפעם, אבל הגענו הביתה.