בין שמיים לארץ, תלויים על ענן, לאן שלא נביט זה נדמה שכולם כאן עפים בחלל. מה זה הכוח הזה שגורם לנו להרגיש כל פעם התעלות? ולמה זה קורה כשאנחנו נפגשים יחד, כקהילה?.
אם יש דבר אחד שלא עזב אותי מאז הביקור הראשון בנוואדה, זה איך לעזאזל אסופה של כל כך הרבה פרטים שלכאורה אין ביניהם שום קשר מרגישים עכשיו כ”כ טוב ביחד. האם באמת יש דבר כזה שנקרא ״ברנר״ או ״שרוף״? לדבר הזה יש בכלל תנאי קבלה?
רוב הקהילות שאנחנו פוגשים מצריכות מהפרט להתאים עצמו אל מטרה משותפת, תוך הסכמה על קודים פנימיים וחיצוניים משותפים.
קהילת הברנינג מן אמנם מושתתת על עשרה עקרונות, עקרונות שברגע שקיבלת אותם על עצמך את/ה מוזמנ/ת להצטרף, התקבלת.
מעבר לעובדה שעשרת העקרונות מאפשרים להתכנסות אנושית בסדר גודל שכזה להתנהל בצורה מסודרת תוך כיבוד חוקי המקום, הסביבה והאדם שלידנו. אם נסתכל לעומק מספיק, נוכל למצוא את אותה האפשרות, שלנו, להרגיש ביחד על אף השונות הברורה בינינו.
ביום יום, אנחנו נוטים להתאים את עצמנו אל ערכי הסביבה בה אנו חיים, נקודת הייחוס שלנו להבנת עצמנו והעולם היא חיצונית לנו והיא תלויה בקודים התנהגותיים, אופנה, סטטוס חברתי וכו’. הצורך שלנו להתאים את עצמנו אל הסביבה, יבוא לרוב על חשבוננו אנו, והוא מקור לרבים מהתסכולים שאנו חווים בחיים.
כדי לפרוץ את גבולות עצמנו, כדי ליצור, כדי שנוכל להשתחרר מכל הסיפורים שסיפרנו לעצמנו על מי או מה שאנחנו, אנחנו צריכים סביבה מאפשרת, תומכת, סביבה מספיק חזקה שתדע להכיל את מי שאנחנו, באמת.
הקהילה שלנו היא כזו, עבור רובנו זו אולי הקהילה היחידה שאנחנו מכירים שעל מנת להתקבל אליה אתה לא צריך להיות חלק, אתה בסך הכל צריך להיות אתה.
זהו מעגל בריא שמזין את עצמו, שמאפשר לנו לתת בלי פחד, ליצור בלי פחד, שמאפשר לנו פשוט להיות. זו קהילה שמקדשת את האינדיבידואל שהביחד מאפשר בה את הלבד.